כל המינים › עופות דורסים › נצים, עיטים ודיות › עזנייה שחורה
עזנייה שחורהעָזְנִייָּה שְׁחוֹרָה | Aegypius monachus
Monniksgier | Cinereous Vulture | Buitre negro | Mönchsgeier | Vautour moine
העזנייה השחורה היא הדורס הגדול ביותר באירופה ואחת הציפורים המעופפות הכבדות בעולם. היא דואה מעל ה-dehesa (שטח מרעה מיוער באיבריה, עם אלונים ותיקים מעל עשב מרעה) על כנפיים רחבות וישרות לחלוטין המוחזקות כמעט אופקית, ומול האור היא נראית כקרש כהה על רקע השמיים. החלק הגדול ביותר בהרבה של האוכלוסייה העולמית מקנן בחצי האי האיברי.
לחיצה על תמונה ממוזערת מחליפה את הצילום שלמעלה.
קול
כמעט שותקת. הרחק מהמושבה ומהפגר כמעט אינה נשמעת: לעזניות ולנשרים קול מפותח מעט, והם מוגבלים לצלילים צרודים ולא מובחנים. בקן ובמריבות על מזון הן נושפות ונוהמות, עם chaaa צורם ו-sshh נושף וחד; הצעירים מבקשים מזון בצווחה צורמת וחוזרת, הנשמעת בקושי מקרקעית העמק.
הקלטה: Thomas SIGNEAU — CC BY-SA 4.0 · xeno-canto
זיהוי
גדולה מאוד וחומה כהה כמעט אחידה, ללא הניגוד של הנשר המקראי בין מכסות בהירות לנוצות תעופה שחורות. הכנפיים רחבות מאוד, עם שוליים אחוריים ישרים ומקבילים ושש או שבע 'אצבעות' ארוכות ופרושות לרווחה; הזנב קצר וטריזי בבירור, וקצהו המשופע בולט מעט מעבר לכנפיים. ראש כבד המכוסה פלומה חומה או אפורה, עור חשוף כחול-אפור סביב העין וצווארון של נוצות כהות; המקור גדול ושחרחר עם דונג כחול-אפור. דואה על כנפיים שטוחות או מורדות קלות מאוד, לעולם לא בצורת V. לבוגרות ראש וצווארון בהירים יותר; הצעירות כהות עוד יותר, כמעט שחורות, עם ראש שחרחר.
מינים דומים
נשר מקראי: אותו גודל, אך עם גוף חולי ומכסות בהירות בניגוד חזק לנוצות תעופה שחורות, צוואר חשוף בהיר, צווארון פלומה לבן וזנב קצר ומרובע הבולט בקושי מאחורי הכנפיים; הוא גם דואה עם כנפיים בצורת V מובהקת, ואילו העזנייה השחורה מחזיקה אותן שטוחות וישרות, עם כנף רחבה ומלבנית יותר וזנב טריזי ארוך יותר. מול האור, כשהצבע אובד, הראש מכריע: כבד וכהה אצל העזנייה השחורה, דק ובהיר אצל הנשר המקראי. פרס: כנפיים ארוכות וצרות בהרבה וזנב טריזי ארוך; הפרס הצעיר הכהה הוא הלבוש הקרוב ביותר לעזנייה השחורה, ושוב הזנב מכריע. גם רחם מדברי צעיר כהה אחיד, אך קטן בהרבה וצר כנפיים בהרבה, עם זנב טריזי ארוך.
בית גידול
מקננת בעצים, לא בסלעים: משטח ענפים גדול בצמרת אלון הגלעין, אלון השעם או אורן הצנובר, במדרונות שבני אדם פוקדים לעתים רחוקות של חורש ים-תיכוני ותיק. סביב הקן הציפור זקוקה לשטחים נרחבים של דהסה, סבך וערבת דגנים עם משק חי נרחב וחיות ציד גדולות, שבהם נמצאים פגרי בהמות, איילים וארנבונים. היא מתרחקת לעתים רחוקות מיער בוגר וגבוה המציע אתרי קינון.
היכן הציפור נמצאת בעיקר, לפי סיווג EUNIS — התקן האירופי לבתי גידול.
תפוצה ונדידה
בחצי האי האיברי נמצא רובה הגדול של האוכלוסייה העולמית: יותר מ-2,500 זוגות, באקסטרמדורה, בסיירה מורנה, במונטס דה טולדו, במערכת המרכזית ובמיורקה, ומאז 2022 שוב כעשרים זוגות בסיירה דה לה דמנדה. אחרי שחרורים בגראן קוס ובברוני מקננים שם יותר מחמישים זוגות; בדרום הבלקן נותרה רק המושבה בדדיה, עם כשלושים זוגות, ובמזרח הבלקן משוחררות ציפורים שוב מאז 2018. מזרחה יותר היא מקננת באנטוליה, בקווקז ובמרכז אסיה.
- יציב
- קינון (קיץ)
- חורף
- נדידה
- כהה = תפוצת ליבה, בהיר = פיזור דליל
איך ומתי לחפש
אקסטרמדורה, פברואר עד יוני: נקודת התצפית סלטו דל חיטאנו במונפרגואה והכביש EX-208 מניבים עזניות שחורות מדי יום. צאו זמן קצר אחרי הזריחה, כשהציפורים עדיין גולשות נמוך לאורך המדרונות, וחזרו בין אחת-עשרה לשתיים, כשהתרמיקות פועלות והן חגות גבוה. תחנת האכלה משלימה או מעבר הרים שבו מתקבצות ציפורים משפרים מאוד את הסיכויים; הסיירה דה אנדוחר והפארק הלאומי קבניירוס פועלים באותו אופן.
מצב שימור
קרובה לסיכון ברמה העולמית (לפי האיגוד הבין-לאומי לשימור הטבע: קרוב לסיכון). האוכלוסייה האיברית גדלה מאוד מקצת יותר ממאתיים הזוגות של 1973 ועדיין עולה, אך המין נותר מאוים. פיתיונות רעל לא חוקיים המוצבים לזאבים ולשועלים הם סיבת המוות הלא טבעית העיקרית; נוסף על כך תרופות וטרינריות נוגדות דלקת כמו דיקלופנק, הקטלניות לעזניות ולנשרים במינונים זעירים, התנגשויות בטורבינות רוח, התחשמלות בקווי חשמל, הרעלת עופרת מתחמושת ציד ואובדן משק החי הנרחב.
שם מדעי
Aegypius monachus | (Linnaeus, 1766)
Linnaeus תיאר את המין ב־1766 בשם Vultur monachus; מכיוון שהמין הועבר לאחר מכן לסוג אחר, המתאר והשנה מופיעים בסוגריים. הסוג Aegypius הוגדר ב־1809 על ידי De Savigny. Aegypius ביוונית (aigupios), שמו של עוף דורס דמוי נשר; לפי איליאנוס היה ה-aegypius באמצע הדרך בין נשר (gyps) לבין עיט. monachus היא בלטינית 'נזיר', על שם הראש הקירח וצווארון הנוצות בצוואר, המזכירים ברדס של נזיר. הפרט שעליו התבסס התיאור הראשון הגיע מ־ערב.




