איית צרעיםאַיַּית צְרָעִים | Pernis apivorus

קול

מחוץ לטריטוריה היא כמעט תמיד שותקת, ואינה נשמעת כלל בנדידה. מעל יער הקינון היא משמיעה שריקה צלולה בת שתי הברות, מתלוננת מעט, pee-looo או pee-eh, גבוהה, קצרה וטהורה יותר מהיללה המתמשכת של עקב החורף, בעיקר במאי וביוני בזמן החיזור. תצוגת החיזור היא למעשה סימן ההיכר הטוב ביותר של המין: גבוה מעל היער הציפור מתרוממת, נעצרת באוויר ואז מקישה בכנפיה מעל גבה כמה פעמים ברצף מהיר.

זיהוי

ממרחק דומה לעקב החורף, מקרוב שונה לגמרי. ארבעה הבדלים עושים את העבודה. הראשון הוא הראש: קטן, צר ודמוי ראש יונה, על צוואר דק המאפשר לו לבלוט הרבה קדימה – ראש עקב החורף יושב קצר ורחב צמוד לגוף. השני הוא הזנב: ארוך וצר, עם שני פסים כהים צרים סמוך לבסיס ופס שחור רחב אחד בקצה, ואזור בהיר רחב ביניהם; לעקב החורף זנב קצר ופרוש עם פסים צרים רבים. השלישי הוא תנוחת הכנפיים: בגלישה איית הצרעים מחזיקה את הכנפיים שטוחות או מורכנות מעט, עם האברות הראשוניות כפופות מטה, ואילו עקב החורף מחזיק אותן ב-V רדוד. הרביעי הוא צורת הכנף: ארוכה וצרה יותר, מוצרת בבסיס, עם בליטה ברורה בשפה האחורית. הנוצה משתנה מאוד, מכמעט לבנה ועד כמעט שחורה, אך על האברות הראשוניות יש כמעט תמיד קצה שחור רחב, ובתחתית הכנף נראים פסים גסים ומרווחים. עין הבוגר צהובה עזה, וראש הזכר אפור-צפחה.

מינים דומים

עקב החורף (Buteo buteo) הוא ההשוואה, וארבעת הסימנים שלעיל – ראש קטן ובולט, זנב ארוך עם שני פסים צרים ופס רחב אחד, כנפיים שטוחות או מורכנות, בסיס כנף מוצר – אמינים הרבה יותר יחד מאשר כל אחד לבדו. כדאי לבחון גם את משק הכנפיים: איית הצרעים חובטת עמוק, גמיש ורפוי יותר, כמעט כמו עורב, ואילו עקב החורף נוקשה ורדוד יותר. איות צרעים צעירות דומות ביותר לעקב, עם בסיס מקור כהה, עין כהה וזנב עם פסים פחות ברורים; אז יש להסתמך על צורת הראש ובסיס הכנף. איית צרעים בהירה עשויה להזכיר מלמטה גם שלך (Pandion haliaetus), אך לו גוף לבן בהרבה, כנפיים בעלות כיפוף ברור וכתם כהה במפרק היד. לבסוף, איית צרעים כהה עשויה להזכיר דיה שחורה (Milvus migrans), אך לה זנב מפוצל ותעופה מתנדנדת ובלתי יציבה בהרבה.

בית גידול

יער בוגר נרחב ומגוון עם קרחות, שטחי כריתה, דרכי יער רחבות ושטחי בתה או עשב סמוכים – בדיוק המקומות שבהם נמצאים קני צרעות קרקעיים. היא מקננת ביער נשירים או מחטני, לעתים קרובות בקן ישן של דורס אחר או של עורב. היא מחפשת מזון בעיקר בהליכה או בחפירה בקרקע, מוציאה ברגליה זחלי צרעות ובומבוסים מהקן, ואוכלת גם צפרדעים, גוזלי ציפורים ופירות.

תפוצה ונדידה

מקננת כמעט בכל אירופה הממוזגת, מחצי האי האיברי ועד עומק מזרח אירופה, וחורפת ביערות הטרופיים של מערב ומרכז אפריקה. בחצי האי האיברי היא מקננת ביערות הצפון מגליסיה ועד הפירנאים, ועוברת מעל מצר גיברלטר במספרים גדולים; עשרות אלפים עוברים בטריפה במאי ובספטמבר.

• קינון (קיץ)
• נדידה
• כהה = תפוצת ליבה, בהיר = פיזור דליל

איך ומתי לחפש

הנדידה היא העת המתאימה. בשבוע השני והשלישי של מאי, או בין סוף אוגוסט לאמצע ספטמבר, יש לתפוס עמדת תצפית נדידה או נקודת תצפית פתוחה ביום נאה עם רוח מזרחית קלה ולחפש קבוצות החולפות על גבי תרמיקות. כדי לראות ציפור מקננת יש לבחור בוקר חם וחסר רוח ביוני מול גוש יער גדול ולהמתין לתצוגת הקשת הכנפיים; זו הפעם היחידה שבה המין נראה בגלוי.

מצב שימור

אינה בסכנה עולמית (לפי האיגוד הבין-לאומי לשימור הטבע: ללא חשש), אך המגמה האירופית שלילית במקצת. קיצים קרירים וגשומים יותר מצמצמים את זמינות הצרעות, וקיטוע יערות, הפרעה ואבדות בציד בנדידה בדרום אירופה ובמזרח התיכון משחקים כולם תפקיד. שקט סביב אתרי הקינון וממשק יערות השומר על קרחות ועל שוליים עשירים בצמחייה עשבונית מסייעים למין זה יותר מכול.

שם מדעי

Pernis apivorus | (Linnaeus, 1758)

Linnaeus תיאר את המין ב־1758 בשם Falco apivorus; מכיוון שהמין הועבר לאחר מכן לסוג אחר, המתאר והשנה מופיעים בסוגריים. הסוג Pernis הוגדר ב־1816 על ידי Cuvier. Pernis נגזר מהיוונית pernēs, השם שבו השתמש אריסטו לעוף דורס. apivorus בלטינית, מ-apis 'דבורה' ו--vorus 'אוכל', על שם חפירתו בקיני צרעות ודבורים. הפרט שעליו התבסס התיאור הראשון הגיע מ־שוודיה.