חמריהחַמְרִיָּה | Cercotrichas galactotes

קול

השיר חזק, מלא ואיטי: מוטיבים קצרים, צלולים וחליליים, החוזרים פעמיים או שלוש ואחריהם שתיקה, דומה יותר לקיכלי מאשר לסבכי – choo-choo-choo... tree-tree... choo-wee. היא שרה מראש שיח, מעמוד או מחוט, וגם בתעופת שיר קצרה, עולה במשקי כנף איטיים וצונחת חזרה עם זנב פרוש. קריאות: tek קשה וקצר ו-shrreee אפי וצרוד מעט. נשמעת ממאי ועד יולי, בעיקר מוקדם בבוקר ואחר הצהריים המאוחרים.

זיהוי

דקה וארוכת-רגליים, עם זנב ארוך ומעוגל-רחב ויציבה זקופה; על הקרקע היא רצה בפרצים מהירים ואז עומדת ללא תנועה. החלק העליון חולי-חלודי חם, אצל ציפורים מערביות כמעט חלודי כמו הזנב עצמו. הראש מסומן בחדות: פס גבה רחב בצבע שמנת, מתחתיו קו כהה דרך העין, ולחי בהירה. החלק התחתון בצבע שמנת וללא סימנים. התמונה המכריעה היא הזנב הפרוש: חלודי חם, עם פס שחור ממש לפני הקצה וקצוות לבנים נקיים לנוצות החיצוניות, כך שלאורך השפה נראית שורת כתמים שחורים-לבנים. הרגליים ארוכות ובהירות. הזוויגים נראים דומים בשטח.

מינים דומים

זמיר הירדן הוא המין היחיד שעמו היא מתבלבלת באמת באירופה. גם לזמיר הירדן זנב חלודי חם, אך אין לו פס הגבה הלבן הרחב ופס העין הכהה, ראשו עגול יותר וזנבו קצר ועבה יותר, ואין בזנבו פס שחור עם קצוות לבנים. ההתנהגות חשובה עוד יותר: זמיר הירדן מתחבא בצמחייה צפופה ולכל היותר מניע את זנבו לרגע, בעוד שהחמריה יושבת בגלוי על אבן או על גפן ומרימה ופורשת את הזנב שוב ושוב. ציפורים מהחלק המזרחי של התחום, מהבלקן ועד הלבנט, שייכות לצורה syriaca, שגבה חום-אפור קר יותר, כך שהזנב החלודי בולט בניגוד, בעוד שאצל ציפורים מחצי האי האיברי ומצפון אפריקה הגב והזנב כמעט באותו צבע.

בית גידול

שטחים חקלאיים יבשים המעובדים באופן אקסטנסיבי, עם שכבת שיחים נמוכה והרבה קרקע חשופה וחמה ביניהם: כרמים מסורתיים שאינם מרוססים, מטעי זיתים, מטעי שקדים ותאנים, משוכות ושולי שדות עם עשבייה גבוהה, גינות ירק וחלקות חצר, ובדרום-מזרח גם משוכות צבר וגינות דקלים. בצפון אפריקה ובמזרח התיכון היא משתמשת גם בסבך אשל לאורך אפיקים יבשים ובערבת שיטים. הקן הוא ספל פתוח נמוך בגפן, בתאנה, בקקטוס או בשיח קוצני. כמעט תמיד מתחת לאלף מטר.

תפוצה ונדידה

מקננת בחצי האי האיברי, בצפון-מערב אפריקה, בדרום חצי האי האפניני, בבלקן, באנטוליה ובמזרח התיכון, ומזרחה עד צפון-מערב תת-היבשת ההודית; כל הציפורים חורפות בסאהל ובאזור הסודני, מדרום לסהרה. בתוך אירופה חצי האי האיברי הוא ללא ספק המעוז העיקרי, עם מספרים קטנים בבלקן. בחצי האי האיברי היא מרוכזת כיום בעמק הגוואדלקיביר ובמערב אנדלוסיה, באקסטרמדורה, ובכיסים מצומצמים מאוד כבר כעת סביב אלמריה, מורסיה ואליקנטה; היא נעלמה ממחוזות שלמים בפנים הארץ שבהם הייתה מצויה בעבר. היא מגיעה מאוחר, מסוף אפריל ובעיקר במאי, ונעלמת שוב באוגוסט ובספטמבר. מצפון לתחום הקינון היא נודדת תועה נדירה, עם תצפיות פזורות בצפון-מערב אירופה ובסקנדינביה, כמעט כולן בסתיו.

• קינון (קיץ)
• נדידה
• כהה = תפוצת ליבה, בהיר = פיזור דליל

איך ומתי לחפש

אנדלוסיה או אקסטרמדורה במחצית השנייה של מאי, בשעתיים הראשונות אחרי הזריחה. יש למצוא כרם ישן שאינו מרוסס או מטע שקדים עם עשבייה בין השורות, לעמוד בשולי השדה ולהקשיב למוטיבים החליליים האיטיים והחוזרים. השרה נמצאת בדרך כלל בנקודה הגבוהה ביותר בסביבה: עמוד, חוט או צמרת תאנה. אם נמצאה ציפור על הקרקע, יש להמתין עד שתרוץ ותרים את הזנב – הקצוות השחורים-לבנים בזנב הפרוש מכריעים את הזיהוי בשנייה.

מצב שימור

אינה בסכנה עולמית (לפי האיגוד הבין-לאומי לשימור הטבע: ללא חשש), אך בחצי האי האיברי עברה אחת הקריסות החדות ביותר של העשורים האחרונים. באלמריה, במורסיה ובאליקנטה הספירות נעות בין כמה עשרות לקצת יותר ממאה זכרים שרים בכל מחוז. כל הסיבות נמצאות בשטח החקלאי עצמו: המעבר מגידולי בעל לגידולי שלחין, איחוד חלקות המסלק משוכות ושוליים, יותר חומרי הדברה ויותר מכונות, ניקוי הקרקע בין השורות עד לחשיפה מלאה, והחלפת כרמים ומטעי שקדים ישנים בחממות, בגננות אינטנסיבית ובמטעי פיסטוק.

שם מדעי

Cercotrichas galactotes | (Temminck, 1820) (GBIF: Erythropygia galactotes)

Temminck תיאר את המין ב־1820 בשם Sylvia galactotes; מכיוון שהמין הועבר לאחר מכן לסוג אחר, המתאר והשנה מופיעים בסוגריים. הסוג Cercotrichas הוגדר ב־1831 על ידי Boie. Cercotrichas ביוונית, מ-kerkos 'זנב' ו-trikhas 'קיכלי'. galactotes פירושו 'דמוי חלב', מהיוונית gala 'חלב'. הפרט שעליו התבסס התיאור הראשון הגיע מ־אלחסירס, דרום ספרד.