פפיון ארך-רגלייםפִּפְיוֹן אֲרַךְ-רַגְלַיִים | Anthus richardi

קול

אצל מין זה הקול אינו סימן עזר אלא הסימן עצמו. הקריאה היא צעקה חזקה, קשה וחורקת: shreep או pshee-oo, מתפרצת, עם רטט צורם, ונשמעת למרחק כזה שהציפור נשמעת לפני שהיא נראית – רוב התצפיות הן של ציפורים קוראות החולפות מעל. היא מזכירה דרור הבית, אך ארוכה, גסה ונחרצת יותר. ציפור מופרעת חוזרת עליה במהירות מהקרקע. כאן גם מבחינים בפפיון הערבות: קריאתו רכה, קצרה ופחות חורקת, pshee-oo אנפפי היורד ולא צורם, ולעתים קרובות נשמע אחריו chep יבש וקצר. יש חפיפה, ומי שמסופק צריך להקליט את הציפור. השיר, משפט פשוט החוזר מתעופת שיר גבוהה, אינו נשמע לעולם באזור המדריך.

זיהוי

גדול וכבד, 17–20 cm, בגודל ובמראה של נחליאלי: זנב ארוך, רגליים ארוכות ועמידה גבוהה וזקופה שבה הוא מותח את צווארו כדי להביט מעל העשב. המקור ארוך וחזק, כמעט כשל קיכלי, עם בסיס צהוב. החלק העליון חום חם עם פסים כהים חזקים; החזה קרמי עם רצועה של פסים קצרים ועבים, והצדדים צהבהבים וללא פסים – פסים בחזה אך לא בצדדים הם הבחנה שימושית בקבוצה זו. פס לסת שחור רחב יורד בכל צד של הגרון ומסתיים בכתם כהה. נוצות הזנב החיצוניות לבנות עד לבנות מלוכלכות. הסימן שהספרים נשענים עליו הוא הציפורן האחורית: ארוכה מאוד אצל מין זה, עד סנטימטר, מעוקלת מעט בלבד וארוכה מהאצבע האחורית עצמה, ובציפור מהלכת בטלסקופ אפשר לראותה בפועל. בתעופה הוא נראה כבד וגלי, לעתים מרחף לרגע ברוח מעל העשב, וכמעט תמיד קורא.

מינים דומים

פפיון הערבות הוא הבעיה האמיתית, ויש לו ערך משלו בהמשך: קטן וקומפקטי יותר, קצר-מקור ועם ציפורן אחורית קצרה בבירור, אך כל אחד מההבדלים האלה הוא עניין של מידה. סימן הנוצות השימושי ביותר נמצא במכסות האמצעיות. אצל הפפיון ארך-הרגליים לכל נוצה מרכז כהה המצטמצם לחוד לכיוון הקצה, עם שוליים בהירים מטושטשים; אצל פפיון הערבות המרכז הכהה חתוך ישר, והקצה הבהיר הרחב והתחום בחדות עומד מעליו כגוש. לשם כך נדרשות נוצות טריות ותצלום טוב. בסופו של דבר הקריאה מכריעה. הפפיון הצהוב באותו אורך אך דק ובהיר בהרבה, עם חזה נקי ללא פסים, מקור בהיר יותר, ציפורן אחורית קצרה ופס כהה לרוחב המכסות האמצעיות. פפיון השדות ופפיון העצים קטנים באופן ניכר וקצרי-רגליים יותר, עם צדדים מפוספסים. פפיון צהוב צעיר עם חזה מפוספס קלות הוא הגורם הקלאסי לזיהוי שגוי; במקרה כזה יש לבחון את משקל המקור ואת פס הלסת.

בית גידול

בנדידה ובחורף הוא זקוק לעשב גבוה ופרוע עם כתמים פתוחים: שטחי עשב גס והשוליים העליונים של ביצות מלוחות, שולי שדות ושדות מובראים, מרעה לח וגדות תעלות, בוץ מנוקז, שדות תעופה, שטחי בור מאחורי דיונות ושולי קני סוף. הוא נמנע הן ממדשאה מכוסחת נמוך והן מצמחייה סגורה וצפופה; הוא זקוק לעשב שאפשר להיעלם בו ולהזדקף מתוכו. באזורי הקינון, הרחק מחוץ למפה זו, הוא ציפור של ערבה פתוחה ומישורי נהר לחים.

תפוצה ונדידה

מקנן בדרום סיביר וברוב מרכז אסיה ומזרחה, וחורף בתת-היבשת ההודית ובדרום-מזרח אסיה. באזור המפה עובר בחלון צר ואמין: מאמצע ספטמבר ועד נובמבר, עם שיא במחצית השנייה של אוקטובר, בעיקר לאורך חופי הים הצפוני ובאיים הבריטיים – כמה מאות ציפורים שם בסתיו טוב, כשרובן בשטלנד, בפייר איל, באיי סילי ובכפים של החוף המזרחי, וכמה עשרות בחוף דרום הים הצפוני – ובמספרים קטנים יותר באוקטובר בחוף הקנטברי ובאיים הבלאריים. מאז שנות ה-60 גם מספר קטן אך גדל חורף באזור הים התיכון, מדלתת האברו ושדות האורז של ולנסיה דרך מפרץ ליון ועד חצי האי האפניני, בשדות אורז ובשטחי עשב לחים, מנובמבר עד מרץ.

• חורף
• נדידה
• כהה = תפוצת ליבה, בהיר = פיזור דליל

איך ומתי לחפש

אוקטובר באי או בכף לאורך הים הצפוני, ברוח מזרחית; או דצמבר עד פברואר בשדות האורז של דלתת האברו ושל האלבופרה. יש ללכת בעשב הגס ובשולי השדות ולהקשיב בעיקר כלפי מעלה: רוב הפפיונים ארכי-הרגליים מתגלים לפי הקריאה. אם אחד מתרומם, נראית ציפור גדולה וארוכת-זנב העפה בכבדות ובתנועה גלית לפני שהיא נוחתת שוב בעשב במרחק מה. אין לרדוף אחריה – יש להמתין. היא תצא מעצמה אל כתם חשוף, ואז מבט אחד מראה את העמידה הזקופה, המקור הכבד, ובמזל ובטלסקופ – את הציפורן האחורית הארוכה. הקלטה של הקריאה היא התיעוד הבטוח ביותר.

מצב שימור

אינו בסכנה עולמית (לפי האיגוד הבין-לאומי לשימור הטבע: ללא חשש): תחום הקינון האסייתי עצום והאוכלוסייה גדולה ויציבה. עבור אירופה הציפור אינה יותר ממבקרת שנתית, ולכן המספרים המופיעים כאן מלמדים מעט על מצבו האמיתי של המין. דגם הסתיו: התצפיות באיים הבריטיים ובחוף דרום הים הצפוני עלו בתלילות משנות ה-60, הגיעו לשיא בשנות ה-80 וה-90 ומאז ירדו, ואילו מספר הציפורים החורפות בים התיכון עלה. צופים מיומנים יותר, זיהוי קולות טוב יותר ושינוי ממשי בנתיבי הנדידה – כולם משחקים תפקיד.

שם מדעי

Anthus richardi | Vieillot, 1818

Vieillot תיאר את המין ב־1818 ושייך אותו מיד לסוג שבו הוא נמצא עד היום. הסוג Anthus הוגדר ב־1805 על ידי Bechstein. Anthus היא המילה הלטינית לציפור קטנה של שטחי עשב שמוזכרת אצל פליניוס הזקן. richardi מנציחה את חוקר הטבע הצרפתי שארל רישאר (1745–1835), מנהל שירותי הדואר בלונוויל וידידו של פרנסואה לה ויאן. הפרט שעליו התבסס התיאור הראשון הגיע מ־צרפת.