זג אדום-מקורזָג אֲדוֹם-מַקּוֹר | Pyrrhocorax pyrrhocorax

קול

קריאה אחת שולטת: chee-ow חזק, מצלצל ונישא למרחק, חד בתחילתו ויורד. מבנהו כקריאת הקאק, אך הוא מלא, חזק וצלול בהרבה, ונשמע לאורך כל חזית המצוק. יש גם kweek קצר וגבוה יותר, ובאזעקה סדרת צלילים מקרקשים וקשים. בפועל העוף נשמע קודם, ואחר כך נראה כשהוא מתרומם מעל שפת המצוק.

זיהוי

בגודל שבין הקאק לעורב האירופי, דק מהעורב ובעל צללית ייחודית. הנוצה שחורה עמוקה עם ברק ירוק-כחול; כל הבולט נמצא בקצוות – מקור ארוך, דק, מעוקל בבירור ואדום-דם, ורגליים אדומות עזות. בתעופה הכנפיים רחבות עם שוליים אחוריים ישרים ואברות ראשוניות פרושות עמוק הבולטות כאצבעות, והזנב קצר וישר בקצהו, כך שהעוף כולו נראה רחב וחסון. הצעירים שחורים עמומים יותר, עם מקור קצר יותר בצבע כתום עמום ורגליים ורודות, והם הקשים ביותר לזיהוי בקיץ הראשון שלהם. לאורך מצוק סוער זוגות מציגים תצוגה של צלילות, החלקות הצידה והתהפכויות על הגב.

מינים דומים

בהרים הוא חולק את הצוקים עם הזג צהוב-המקור, לעתים קרובות באותה להקה, ואז המקור וצורת הכנף מכריעים. לזג אדום-המקור מקור אדום ארוך, דק ומעוקל; לזג צהוב-המקור מקור צהוב קצר וישר. בתעופה לזג אדום-המקור כנפיים רחבות עם אצבוע עמוק וזנב קצר וישר, בעוד לזג צהוב-המקור כנפיים צרות יותר, כמעט ללא אצבוע, וזנב ארוך יותר הבולט במנוחה מעבר לקצות הכנפיים. גם ממרחק זה תקף: אחד רחב וזוויתי, השני דק וארוך זנב. הקולות שונים מאוד – chee-ow חזק, מצלצל ונישא למרחק, לעומת preep מתגלגל ו-sweeee-oo שרוק ויורד. צעירי הזג אדום-המקור עם מקורם הכתום העמום הם מקור הטעות, אך המקור נשאר ארוך ומעוקל. הקאק קטן יותר וקצר מקור, עם עורף אפור ועין אפורה בהירה, וקורא kyak צלול. העורב האירופי כבד יותר, עם מקור שחור עבה, עין כהה, נוצה שחורה חלקה ללא אדום כלל והקשות כנף איטיות ואחידות.

בית גידול

מצוי הן בפנים הארץ והן בחוף. בפנים הארץ הוא מקנן בקירות סלע, בערוצים, במערות, במבנים ישנים ובמחצבות, עם עשב יבש שנרעה קצר ומדרונות הרים סמוכים לחיפוש מזון. בחוף הוא מקנן בסדקים ובמערות במצוקי ים וניזון בכרי העשב החופיים שנרעו קצר ובמרעה הדיונות שמעליהם. שטח המזון מכריע: נדרש עשב בגובה סנטימטרים ספורים, שבקר או כבשים שומרים עליו נמוך, שבו אפשר לגשש אחר נמלים, חיפושיות, זחלים וזחלי יתושנים. במקום שבו העשב גבוה, העוף נעלם.

תפוצה ונדידה

שרשרת מקוטעת לאורך חופים והרים ממערב למזרח: החופים המערביים של האיים הבריטיים, בריטני, חצי האי האיברי, האלפים, חצי האי האפניני, הבלקן דרומה עד כרתים, אנטוליה והקווקז, וכן צפון-מערב אפריקה; משם הלאה דרך מרכז אסיה וההימלאיה עד סין, הרחק מעבר למדריך זה. נעדר משפלות צפון-מערב אירופה. בחצי האי האיברי האוכלוסייה האירופית הגדולה ביותר, ברכסי הצפון, המזרח והדרום ועד השפלה בכל מקום שבו מצוקים, חורבות ומבנים ישנים מציעים אתרי קינון.

• יציב
• קינון (קיץ)
• חורף
• נדידה
• כהה = תפוצת ליבה, בהיר = פיזור דליל

איך ומתי לחפש

באיים הבריטיים יש לאתר ראש מצוק עם עשב שנרעה קצר – האי רמזי, הליזרד, הגרייט אורם – ולהמתין לקריאה; העופות עולים בדרך כלל מתחת לשפה וגולשים נמוך מעל העשב. בהרים אותה שיטה עובדת במעבר הרים או בקיר תלול מעל עמק מרעה. באזור הים התיכון יש לבדוק גם מגדלי כנסיות ישנים, מבצרים וכפרים נטושים, שבהם הוא מקנן בגומחות ובסדקים. בכל להקה יש לבדוק את צבע המקור, ואצל עופות יושבים – אם הזנב בולט מעבר לקצות הכנפיים.

מצב שימור

אינו בסכנה עולמית (לפי האיגוד הבין-לאומי לשימור הטבע: ללא חשש), אך התמונה האירופית אינה אחידה. במהלך המאה ה-20 תחום התפוצה הצטמק והתפצל באזורים רבים עם נטישת משק חי קטן ובעצימות נמוכה, ובגלל רדיפה והפרעה. הרעייה היא המפתח: במקום שבו בקר או כבשים שומרים על ראשי המצוקים ומרעה הגבעות נמוכים, העופות נשארים, ובמקום שבו הרעייה נפסקת הם נעלמים בתוך שנים ספורות. לכן שמירה על רעייה ברמה הנכונה במרעה החופי נחשבת לצעד היעיל ביותר.

שם מדעי

Pyrrhocorax pyrrhocorax | (Linnaeus, 1758)

Linnaeus תיאר את המין ב־1758 בשם Upupa pyrrhocorax; מכיוון שהמין הועבר לאחר מכן לסוג אחר, המתאר והשנה מופיעים בסוגריים. הסוג Pyrrhocorax הוגדר ב־1771 על ידי Tunstall. Pyrrhocorax ביוונית, מ-purrhos 'בצבע להבה' ו-korax 'עורב', על שם קרוב העורב השחור בעל המקור והרגליים האדומים. שם המין חוזר על שם הסוג. הפרט שעליו התבסס התיאור הראשון הגיע מ־אנגליה.