סלעית שיחים (Oenanthe pleschanka) — המדריך של פורסטמן לציפורי אירופה

לחיצה על תמונה ממוזערת מחליפה את הצילום שלמעלה.

קול

השיר מלא ומוזיקלי יותר משל הסלעיות שחורות-האוזן: רצף מגוון של משפטים קצרים שורקים וחורקים עם הרבה חיקויים, המושר בדרך כלל בתעופת שיר שבה הציפור עולה מעל המדרון במשיכות כנף איטיות ומרפרפות ויורדת בגלישה תוך כדי שירה. הקריאה היא chak קשה ויבש, לעתים קרובות בסדרות, ו-zrrrt מחוספס ונמשך יותר. נשמעת מאפריל עד יולי, בעיקר בשעות הבוקר המוקדמות.

האזנה: קריאהXC929263

הקלטה: Jochem Verweij — CC BY-SA 4.0 · xeno-canto

זיהוי

דקה וארוכת-זנב, קטנה ודקה מעט מסלעית אירופית. לזכר בנוצת רבייה כיפה ועורף לבנים לגמרי, פנים, גרון וצדי חזה שחורים לחלוטין, וגב עליון וגב שחורים באותה מידה, כך שהשחור נמשך ללא הפסקה מהסנטר עד השת. החלק התחתון לבן ונקי, ללא כתום או חום-צהבהב. בזנב יותר שחור מאשר אצל הסלעיות שחורות-האוזן: רצועת קצה שחורה רחבה, והשחור עולה גם גבוה לאורך הנוצה החיצונית. בנוצה טרייה בסתיו התמונה נעלמת לגמרי: שוליים רחבים בצבע חום-צהבהב ושמנת מכסים את הכיפה ואת הגב העליון, והציפור נראית חומה וקשקשית, ובדיוק בנוצה זו מופיעות רוב הנודדות התועות במערב אירופה. הנקבה חומה-אפורה כהה עם ראש אפרפר, גרון בהיר ואותו זנב.

מינים דומים

הכול מתחיל בגב העליון. אצל סלעית השיחים הוא שחור ותחום בחדות מול הכיפה הלבנה; אצל סלעית הקיץ (ראו בדף שלה) הגב העליון נשאר בהיר. הנקודה השנייה היא צד הצוואר: כאן הגרון, צד הצוואר והגב העליון יוצרים משטח שחור רציף אחד, בעוד אצל הסלעיות שחורות-האוזן נשאר טריז בהיר בין הגרון לכתף. השלישית היא הזנב, שבו לסלעית השיחים יותר שחור בבירור. כל זה תקף רק מחוץ לאזור ההכלאה: בחוף המערבי של הים השחור, בקווקז ובהרי אלבורז שני המינים מקננים יחד, וצורות ביניים נפוצות כל כך שחלק מהציפורים אינו ניתן לזיהוי לפי הנוצה כלל. במקום כזה, הדרך הנכונה היא לרשום 'סלעית שיחים או סלעית קיץ'. גם השיר אינו פותר: שני המינים שרים משפטים מגוונים מלאי חיקויים, ובאוכלוסיות המעורבות גם השירים מתערבבים. הסלעית הקפריסאית היא הקרובה ביותר למין זה, גם מבחינה טקסונומית, אך היא מקננת רק בקפריסין, שבה סלעית השיחים מצויה בנדידה בלבד. היא קטנה וקצרת-כנף יותר, הכיפה שלה בצבע שמנת ולא לבנה לגמרי, לחזה ולבטן גוון כתום-צהבהב ברור במקום שבו סלעית השיחים לבנה ונקייה, יש לה יותר שחור בגב ובזנב, והיא שרה מעצים בגובה חמישה עד עשרה מטרים, גובה שאף סלעית אחרת אינה משתמשת בו. גם שירה אינו משפט אלא סדרה של פרצי זמזום דמויי חרק. סלעית אירופית גדולה יותר, אפורת-גב יותר, ומציגה את דגם ה-T ההפוך המוכר בזנב. סלעיות שיחים חומות בסתיו במערב אירופה מתבלבלות בעיקר עם סלעית אירופית: יש לבדוק את הזנב הארוך יותר, המקור הדק יותר, מכסות האוזן הכהות יותר והשחור הרחב יותר בזנב. סלעית שחורה גדולה בהרבה, שחורה כולה עם שת לבן; לסלעית שחורת-בטן כיפה לבנה אך גוף שחור כולו וזנב לבן כמעט לגמרי; לסלעית מדבר גב בגוון חול וזנב שחור כמעט כולו. דוחל שחור-גרון ודוחל חום-גרון קטנים יותר, קצרי-זנב יותר וחסרים את משטח השת הלבן.

בית גידול

שטח פתוח, יבש ואבני: ערבה עם כתמים חשופים ואבנים מפוזרות, ערוצים וגאיות סחף, מדרונות הרים סלעיים ומתלולים, ולאורך הים השחור מצוקי הגיר של החוף. גם מחצבות, חורבות ומבנים נטושים, שבהם היא מקננת בגומחות ובסדקים. תמיד עם קרקע חשופה לציד, אבנים לעמידה וחלל להנחת הקן.

היכן הציפור נמצאת בעיקר, לפי סיווג EUNIS — התקן האירופי לבתי גידול.

תפוצה ונדידה

מקננת מערבות הים השחור, הדוברוג'ה, החוף סביב כף קליאקרה, החוף הצפוני של הים השחור וחצי האי קרים, מזרחה דרך הערבות הדרומיות של מזרח אירופה, הקווקז, הרמה האיראנית ומרכז אסיה עד מזרח אסיה. האוכלוסייה האירופית מוערכת בכ-47,500 עד 215,000 פרטים בוגרים, חלק קטן מהסך העולמי. כל הציפורים חורפות בצפון-מזרח ובמזרח אפריקה, הרחק מחוץ לשטח מדריך זה; הנדידה עוברת בלבנט. בצפון-מערב אירופה היא נודדת תועה נדירה אך כמעט שנתית, עם שיא ברור באוקטובר ובנובמבר ופרטים בודדים בסוף האביב; כמעט תמיד ציפורי סתיו חומות באיים ולאורך החוף. סביב הים התיכון מזדמנת מאוד.

קינון (קיץ)
חורף
נדידה
כהה = תפוצת ליבה, בהיר = פיזור דליל

מפת צפיפות מתוך רשומות התצפית של GBIF (2006-09-01 – 2026-08-31), שנספרו לפי תא רשת של 0.7° ולפי חודש וחולקו בסך כל רשומות הציפורים באותו תא — כך שמספר הצפרים אינו משפיע על התמונה. עומק הצבע נקבע לפי החלק הזה ודועך בהדרגה, ולכן המפה אינה צמודה לגבולות מדיניים. קווי מתאר של המדינות: Natural Earth (נחלת הכלל).

איך ומתי לחפש

סוף אפריל או מאי בחוף המערבי של הים השחור, בכף קליאקרה או בכף אמינה: הזכרים שרים שם ממצוקי הגיר ומבצעים את תעופת השיר המרפרפת מעל התהום. יש להתבונן בזהירות, משום שזהו מרכז אזור ההכלאה, ובאותו מדרון יש סלעיות שיחים, סלעיות קיץ וכל צורות הביניים. בצפון-מערב אירופה הסתיו הוא הזמן: מאמצע אוקטובר עד סוף נובמבר על שובר גלים, סוללת ים או ביצה מלוחה, ואז מדובר בציפור חומה שרק הזנב, הפרופורציות והרבה סבלנות יכריעו בזיהויה.

מצב שימור

אינה בסכנה ברמה העולמית; התפוצה גדולה מאוד ומרכז הכובד שלה במרכז אסיה, שבה המספרים נראים יציבים. לאורך הקצה המערבי האירופי התמונה פחות טובה: אוכלוסיות החוף במערב הים השחור קטנות וקשורות לרצועה צרה של ערבה ומצוק הנתונה ללחץ כבד של בנייה בחוף, חוות רוח ותיירות, והסבת ערבה לשטחי עיבוד מצמצמת את התפוצה הזו מזה מאות שנים. בקווקז וברמה האיראנית המין מרובה. מחצבות, חורבות ומבני משק נטושים מספקים במקומות רבים אתרי קינון המשלימים את הסלע הטבעי.

שם מדעי

Oenanthe pleschanka | (Lepekhin, 1770)

Lepekhin תיאר את המין ב־1770 בשם Motacilla pleschanka; מכיוון שהמין הועבר לאחר מכן לסוג אחר, המתאר והשנה מופיעים בסוגריים. הסוג Oenanthe הוגדר ב־1816 על ידי Vieillot. Oenanthe שימש את אריסטו לעוף שכבר לא ניתן לזהותו; המילה באה מהיוונית oinos, oinoē 'יין, גפן' ו-anthos 'פרח, פריחה'. pleschanka הוא השם הרוסי של העוף, מ-plesch 'קרחת בראש', על שם הכיפה הלבנה. הפרט שעליו התבסס התיאור הראשון הגיע מ־סרטוב שעל הוולגה.