סלעית קיץ (Oenanthe melanoleuca) — המדריך של פורסטמן לציפורי אירופה

לחיצה על תמונה ממוזערת מחליפה את הצילום שלמעלה.

קול

השיר הוא משפט קצר ומהיר של צלילים צורמים ושרוקים, לרוב עם כמה שריקות צלולות ועולות והרבה חיקויים של מינים מקומיים, המושמע מסלע, מקיר או מחוט טלפון ולעתים קרובות בתעופת שיר קצרה בכנפיים מרפרפות. הקריאה היא chak קשה, לפעמים כפול, ו-pseet דק ועולה. נשמעת מאמצע מרץ ועד יוני, ובלסבוס או בחוף הדרומי של אנטוליה כמעט בכל מדרון יבש.

האזנה: קריאהXC1134561

הקלטה: Stanislas Wroza — CC BY-NC-SA 4.0 · Wikimedia Commons

זיהוי

דקה, ארוכת-זנב ומסומנת בחדות. לזכר בנוצת רבייה כתר, עורף וגב עליון לבנים-קרמיים עד לבנים כמעט טהורים, מסכה שחורה כבדה החוצה את בסיס המקור ועולה הרבה מעל העין, כנפיים שחורות וחלקים תחתונים לבנים עם לכל היותר גוון צהבהב חלש על החזה. גם כאן יש שני מופעים, לבן-גרון ושחור-גרון. במופע שחור-הגרון השחור של הגרון נמשך ברוחב במורד צד הצוואר עד הכתף השחורה, ובדיוק זה גורם לציפור להיראות שחורה-לבנה מובהקת. הזנב לבן כמעט לגמרי עם פס קצה שחור וצר ופס מרכזי דק. הנקבה אפורה-חומה – קרה יותר מאשר אצל הציפור המערבית – עם רסן וכיסויי אוזן כהים ואותו זנב. בסתיו הניגוד נעלם מתחת לשוליים צהבהבים רחבים.

מינים דומים

הסלעית האיברית היא המקבילה הישירה; ראו את הדף שלה, שבו אותו הבדל מוצג מהצד השני. קו ההפרדה עובר בערך לאורך הים האדריאטי: חצי האי האיטלקי וסיציליה מערביים, הבלקן וכל מה שמעבר לו מזרחיים. אצל זכר באביב שלוש נקודות שימושיות. הכתר והגב העליון כאן לבנים-קרמיים עד לבנים ובגוון קר, אצל הציפור המערבית קרמיים עד אוכרה חמה. המסכה כאן כבדה יותר: השחור חוצה את בסיס המקור ועולה גבוה יותר מעל העין, ואילו אצל הציפור המערבית המצח נשאר בהיר עד המקור. ובמופע שחור-הגרון השחור כאן נמשך ברוחב אל הכתף, בעוד שאצל הציפור המערבית הוא נשאר כתם גרון קטן יותר ותחום בחדות. נקבות, ציפורי שנה ראשונה וציפורי סתיו אינן ניתנות להפרדה; הרחק מתחום הקינון יש להשאיר ציפור כזו כ׳סלעית שחורת-אוזן׳. סלעית שיחים היא הבעיה השנייה, וקשה יותר, כי במזרח הבלקן, בקווקז ובצפון הרמה האיראנית השתיים מקננות יחד ומתכלאות בהיקף רב: כל צורת ביניים מופיעה שם, וחלק מהציפורים פשוט אינן ניתנות לזיהוי לפי הנוצה. מחוץ לאזורים אלה הגב העליון מכריע: שחור אצל סלעית שיחים ומובחן בחדות מן הכתר הלבן, בהיר כאן. יש לבחון גם את צד הצוואר – אצל סלעית שיחים הגרון, צד הצוואר והגב העליון יוצרים שטח שחור רציף אחד, וכאן נותר טריז בהיר בין הגרון לכתף – ואת הזנב, שאצל סלעית שיחים יש בו יותר שחור, עם פס קצה רחב יותר ושחור העולה גבוה יותר על הנוצה החיצונית. הסלעית הקפריסאית מקננת רק בקפריסין ודומה לסלעית שיחים: קטנה וקצרת-כנף יותר משתיהן, עם כתר קרמי ולא לבן, גוון כתום-צהבהב חם על החזה והבטן, יותר שחור בגב ובזנב, ושיר של פרצי זמזום דמויי חרק המושמע מעץ. בקפריסין מין זה מופיע רק בנדידה, כך שבה המיקום כן מסייע. הסלעית האירופית גדולה ואפורה יותר, עם פס קצה שחור ורחב ופס מרכזי בזנב – צורת T הפוכה ולא שפה דקה. עמוק יותר במזרח התיכון: סלעית מדבר עם גרון שחור הנמשך אל הכתף וזנב שחור כמעט כולו, סלעית ערבות, גדולה יותר, חולית אחידה וארוכת-רגליים ללא שחור בראש, סלעית שחורה, שחורה לגמרי עם שת לבן, וסלעית שחורת-בטן עם כתר לבן וזנב לבן כמעט כולו. לדוחל חום-גרון פס גבה בהיר ורחב וגב מפוספס.

בית גידול

שטח פתוח, יבש ואבני עם כיסוי נמוך: phrygana ו-garrigue (בתה נמוכה ופתוחה על אבן גיר, עשירה בבני-שיח ריחניים), מרעה אבני חשוף, מדרונות הרים סלעיים, טרסות גבעה עם זיתים ושקדים, מחצבות, וסביבת חורבות וטירות עתיקות. היא עולה גבוה יותר מהציפור המערבית, הרבה מעל 2,000 m באנטוליה וברמה האיראנית, אך תמיד במקום שבו הקרקע חשופה ואבנית ויש נקודות תצפית נמוכות וחללים.

היכן הציפור נמצאת בעיקר, לפי סיווג EUNIS — התקן האירופי לבתי גידול.

תפוצה ונדידה

מקננת מחוף האדריאטי המזרחי דרך הבלקן ואנטוליה ועד הלבנט, הקווקז והרמה האיראנית; בדרום הבלקן ובאנטוליה היא מציפורי השיר השכיחות ביותר בשטח פתוח וחם. כל הציפורים עוזבות לסאהל, הרחק מחוץ לשטח מדריך זה, ולכן האזור מכיר אותה רק כמקננת וכעוברת. במזרח הבלקן, בקווקז ובצפון הרמה האיראנית היא חופפת לסלעית שיחים והשתיים מתכלאות בהיקף גדול. בצפון-מערב אירופה היא נדירה מאוד, ורוב התצפיות שם נשארות בלתי מוכרעות בין מין זה למין המערבי.

קינון (קיץ)
נדידה
כהה = תפוצת ליבה, בהיר = פיזור דליל

מפת צפיפות מתוך רשומות התצפית של GBIF (2006-09-01 – 2026-08-31), שנספרו לפי תא רשת של 0.7° ולפי חודש וחולקו בסך כל רשומות הציפורים באותו תא — כך שמספר הצפרים אינו משפיע על התמונה. עומק הצבע נקבע לפי החלק הזה ודועך בהדרגה, ולכן המפה אינה צמודה לגבולות מדיניים. קווי מתאר של המדינות: Natural Earth (נחלת הכלל).

איך ומתי לחפש

המחצית השנייה של אפריל בלסבוס, בפלופונסוס או לאורך החוף הדרומי של אנטוליה. יש למצוא מדרון יבש עם סלעים פזורים ושיחי קוצים נמוכים ולהמתין שזכר יעלה על האבן הגבוהה ביותר. יש לצלם או לשרטט את הראש: הצירוף של הכתר הלבן, השחור החוצה את בסיס המקור והגב העליון הבהיר הוא שקובע את המין. לאחר מכן יש לבדוק את הגב – אם הוא נשאר בהיר, זו אינה סלעית שיחים – ואת הזנב, שבו השחור צריך להיות לא יותר משפה צרה.

מצב שימור

אינה בסכנה עולמית (לפי האיגוד הבין-לאומי לשימור הטבע: ללא חשש). הרשימה האדומה עדיין כוללת אותה במין הרחב Oenanthe hispanica, הכולל גם את הסלעית האיברית ומסווג כללא חשש; הרשימות העולמיות נושאות אותה בשם משלה רק מאז 2018 ו-2020. זוהי ציפור מרובה עם תחום תפוצה גדול מאוד, מחוף האדריאטי ועד הרמה האיראנית, הנוכחת כמעט בכל מדרון יבש בדרום הבלקן ובאנטוליה. הלחצים הם אלה של השטחים היבשים בים התיכון בכלל: שטחי מרעה נטושים המתכסים בצמחייה, מרעה אבני המוסב לשדות מושקים ולמטעים, ושריפות גדולות. במקומות שבהם עזים וכבשים שומרות על צמחייה נמוכה, היא נשארת מרובה.

שם מדעי

Oenanthe melanoleuca | (Güldenstädt, 1775) (GBIF: Oenanthe hispanica)

Güldenstädt תיאר את המין ב־1775 בשם Muscicapa melanoleuca; מכיוון שהמין הועבר לאחר מכן לסוג אחר, המתאר והשנה מופיעים בסוגריים. הסוג Oenanthe הוגדר ב־1816 על ידי Vieillot. Oenanthe שימש את אריסטו לעוף שכבר לא ניתן לזהותו; המילה באה מהיוונית oinos, oinoē 'יין, גפן' ו-anthos 'פרח, פריחה'. melanoleuca ביוונית, מ-melas 'שחור' ו-leukos 'לבן', על שם הנוצות הניגודיות של הזכר. הפרט שעליו התבסס התיאור הראשון הגיע מ־טביליסי, גאורגיה.