סלעית מדבר (Oenanthe deserti) — המדריך של פורסטמן לציפורי אירופה

לחיצה על תמונה ממוזערת מחליפה את הצילום שלמעלה.

קול

השיר הוא משפט קצר, דק ומתלונן של שתיים עד חמש שריקות מתמשכות היורדות בסופן, chew-chew-chewww, הנשמע מאבן או משיח ולעתים בתעופת ריפרוף קצרה. הצליל עגום ונשמע למרחק רב מעל קרקע חשופה. הקריאה היא chek רך ו-hweet דק ועולה, ובעת התרגשות chrrr מרעיד. שרה מפברואר עד יוני, ובצפון אפריקה מוקדם בשנה.

האזנה: קריאהXC1146046

הקלטה: David Darrell-Lambert — CC BY-NC-SA 4.0 · Wikimedia Commons

זיהוי

סלעית קטנה ובהירה, כ-15 ס"מ. הזכר בגוון חול מלמעלה ושמנתי מלמטה, עם פנים שחורות וגרון שחור הנמשך ברצף לרוחב צד הצוואר עד הכתף השחורה – השחור הרציף הזה הוא סימן הזיהוי הטוב ביותר. מעל העין פס גבה בהיר, והכנפיים חומות-שחורות עם שוליים בהירים רחבים. הזנב שחור כמעט כולו ולבן רק בבסיסו ממש: בתעופה נראה שת בהיר העובר בחדות לזנב שחור אחיד, בלי צורת T הפוכה. לנקבה אין גרון שחור, היא חומה-אפרפרה יותר מלמעלה וחומה-צהבהבה מלמטה, אך יש לה בדיוק אותו זנב שחור.

מינים דומים

הכלל פשוט: כל סלעית עם זנב שחור כולו היא סלעית מדבר. לסלעית האירופית יש משטח זנב לבן רחב עם T הפוכה שחורה; לסלעית האיברית ולסלעית הקיץ בצורתן שחורת-הגרון יש גם כן גרון שחור, אך הזנב לבן ברובו עם פס קצה צר, והגרון השחור אינו מגיע לכתף. לסלעית השיחים גב שחור וחלק תחתון לבן. סלעית הערבות גדולה וארוכת רגליים יותר, בגוון חול אחיד בלי שחור כלל בראש, ויש לה בסיס זנב לבן עם פס קצה שחור רחב. נקבות ופרטי סתיו של כל המינים האלה דומים מאוד זה לזה; במקרה כזה יש לבחון רק את הזנב ועד היכן מגיע הלבן.

בית גידול

מדבר חול ואבנים, מדבר למחצה ומישורים צחיחים: hamada (מדבר סלעי חשוף מכוסה חצץ), מישורי חצץ, ערוצים יבשים, ממלחות ו-chotts (אגמי מלח היבשים רוב השנה), דיונות נמוכות עם שיחים פזורים, ובאסיה גם ערבה ורמות אבנים עד 3,500 מ'. היא אינה זקוקה לדופן סלע ומקננת בגומה מתחת לגוש שיח, במחילת מכרסם או מתחת לאבן. בחורף היא עומדת על חול שטוח וחשוף עם כמה גושי צמחייה.

היכן הציפור נמצאת בעיקר, לפי סיווג EUNIS — התקן האירופי לבתי גידול.

תפוצה ונדידה

שני חלקים המרוחקים זה מזה. הפרטים המערביים מקננים בצפון אפריקה, מהמגרב ומערב הסהרה דרך צפון הסהרה עד המדבר המערבי ממערב לנילוס, ורובם תושבי קבע שם. הפרטים המזרחיים מקננים מסיני וחצי האי ערב דרך הרמה האיראנית ומרכז אסיה עד הרמה המונגולית ומדבר גובי, ונודדים לצפון-מזרח אפריקה, לחצי האי ערב, למסופוטמיה ולצפון-מערב תת-היבשת ההודית. לצפון-מערב אירופה היא מגיעה כנודדת תועה, ובאופן אופייני מאוד בסוף הסתיו: רוב התצפיות בין אמצע אוקטובר לדצמבר, כמעט תמיד על החוף.

יציב
קינון (קיץ)
חורף
נדידה
כהה = תפוצת ליבה, בהיר = פיזור דליל

מפת צפיפות מתוך רשומות התצפית של GBIF (2006-09-01 – 2026-08-31), שנספרו לפי תא רשת של 0.7° ולפי חודש וחולקו בסך כל רשומות הציפורים באותו תא — כך שמספר הצפרים אינו משפיע על התמונה. עומק הצבע נקבע לפי החלק הזה ודועך בהדרגה, ולכן המפה אינה צמודה לגבולות מדיניים. קווי מתאר של המדינות: Natural Earth (נחלת הכלל).

איך ומתי לחפש

בצפון אפריקה: אזור השוטים ומישורי החצץ סביב שוט אל-ג'ריד או הסביבה של מרזוגה במרץ, כשהזכרים שרים. בצפון-מערב אירופה: נובמבר ודצמבר על החוף, בחוף רחצה, על סוללת ים או למרגלות דיונה חשופה. נודדת תועה היא בדרך כלל רגילה מאוד לאדם ונשארת ימים באותם מאה מטרים, ולכן מספיק להבריח אותה פעם אחת ולבחון היטב את הזנב – אם אין בו לבן, הזיהוי הושלם.

מצב שימור

אינה בסכנה עולמית (לפי האיגוד הבין-לאומי לשימור הטבע: ללא חשש). למין תחום תפוצה גדול ואוכלוסייה גדולה, והמדבר והמדבר למחצה נתונים ללחץ קטן יותר מרוב בתי הגידול האחרים. רעייה יתרה סביב בארות ויישובים משפיעה במקומות מסוימים, וכך גם חריש הערבה במרכז אסיה, אך בתחום התפוצה כולו אין עדות לירידה.

שם מדעי

Oenanthe deserti | (Temminck, 1825)

Temminck תיאר את המין ב־1825 בשם Saxicola deserti; מכיוון שהמין הועבר לאחר מכן לסוג אחר, המתאר והשנה מופיעים בסוגריים. הסוג Oenanthe הוגדר ב־1816 על ידי Vieillot. Oenanthe שימש את אריסטו לעוף שכבר לא ניתן לזהותו; המילה באה מהיוונית oinos, oinoē 'יין, גפן' ו-anthos 'פרח, פריחה'. deserti בלטינית 'של המדבר', על שם בית הגידול הצחיח. הפרט שעליו התבסס התיאור הראשון הגיע מ־מצרים.