כל המינים › ציפורי שיר › מקורי-תוכי › סבכי-תוכי אפור-גרון
סבכי-תוכי אפור-גרוןסִבְכִּי-תּוּכִּי אָפוֹר-גָּרוֹן | Suthora alphonsiana
Grijskeeldiksnavelmees | Ashy-Throated Parrotbill | Picoloro gorjigrís | Graukehl-Papageimeise | Paradoxornis à gorge cendrée
ציפור קטנה מאוד של מרבדי סוף מהרי סצ'ואן, גוויג'ואו ויונאן, החיה מאז 1995 בביצות שליד וארזה. זהו סבכי-התוכי היחיד שיש לו אוכלוסייה המקיימת את עצמה באירופה, ובה בעת אחת הציפורים הקשות ביותר לזיהוי ביבשת: הוא חולק את מרבדי הסוף עם מין שני שכמעט אי אפשר להבדיל ביניהם.
קול
לעתים רחוקות ציפור בודדת, כמעט תמיד קבוצה, וקול הקבוצה הוא סימן ההיכר: צפצוף רציף, גבוה ומתכתי מעט, הנע לאורך מרבד הסוף עם תנועת הלהקה. קריאת הקשר היא chip או chee-chip קצרה, בסדרות מהירות ומכל הכיוונים בבת אחת; ביניהן נשמע chrrit אנפופי ומטרטר, נמוך ויבש, הדומה לקול קופסה קטנה המנוערת. שיר של ממש כמעט אינו קיים — לכל היותר משפט דק של שלושה עד חמישה צלילים דקים היורדים מעט. נשמע כל השנה, ובולט ביותר בימי סתיו שקטים, כשהקבוצות בגודלן המרבי.
הקלטה: Yang Li — CC BY-NC-SA 4.0 · Wikimedia Commons
זיהוי
גוף מעוגל וקטן עם זנב ארוך: אורכו פחות משלושה-עשר סנטימטרים, ומחציתו זנב. המקור אופייני למשפחה — קצר מאוד, גבוה ודחוס מהצדדים, בצבע קרן עד צהוב-אפרפר, וקצר כל כך שקו הראש נקטע בחדות מלפנים. הכיפה והעורף ערמוניים-חמים, ותחומים בחדות מול הגב העליון החום-העמום. הסימן המכריע נמצא מתחת לכך: הלחי, הגרון והחזה העליון אפורים, עם פסים כהים דקים לרוחב הגרון, והאפור נמשך כברדס אל צד הצוואר. הכנף חומה-כהה עם שוליים ערמוניים, והזנב הארוך מאוד מדורג. הקשתית בהירה, עם טבעת עין בהירה צרה. הזוויגים דומים. התעופה היא רפרופים קצרים וחלשים מגוש סוף אחד לבא, כשהזנב נגרר מאחור.
מינים דומים
הכול תלוי בהבחנה מתוכיון ורדרד-גרון, שאיתו הוא חי בערבוב לאורך השוליים הדרומיים של האלפים — ראו את עמוד המין ההוא, שבו אותו הבדל מוצג מהצד השני. אותו מין קטן במעט וחם-גוון יותר בכל הגוף: הגוון הכתום-חום הוורדרד של הכיפה נמשך בהדרגה אל הלחי והעורף ללא גבול חד, והגרון והחזה ורודים עד יין-אדמדמים עם פסים דקים, ולעולם אינם אפורים. כלומר לסבכי-התוכי אפור-הגרון ראש דו-גוני, ולתוכיון ורדרד-הגרון ראש חד-גוני. יש לזכור שבלומברדיה ובפיימונטה שני המינים עפים יחד ודווחו פרטי ביניים, ולכן עדיף להשאיר ציפור עם לחי אפורה למחצה ללא שם. מבין הציפורים המקומיות רק השפמתן חולק את בית הגידול הזה; הוא גדול יותר, חום-אוכרה חם, עם מקור צהוב מחודד, ולזכר שפם שחור משתלשל. לירגזי זנבתן אותו זנב, אך ראשו שחור, לבן וורוד, והוא נשאר בשיחים ולא בסוף.
בית גידול
באירופה קשור כמעט לחלוטין לצמחייה סבוכה ולחה בשפלה: מרבדי סוף נרחבים, שולי בריכות ביצה המתמלאות בסחף, גדות תעלות ותעלות ניקוז, ובעיקר המעבר מסוף לשיחים, עם אחו-צוף, ערבה אפורה ומקל-זהב גבוה. גם שוליים סבוכים של שדות אורז ותעלות לאורך מסילות ברזל המלאות בסוף. מטפס על הגבעולים בקבוצות, כמעט תמיד בטווח של מטר מהמים. בקיץ חרקים ועכבישים; בחורף זרעים, ניצנים וחרקים בתרדמה שהוא מוציא מגבעולי סוף מתים — מזון חורף זה מסביר כיצד המין שורד את החורף בלומברדיה.
היכן הציפור נמצאת בעיקר, לפי סיווג EUNIS — התקן האירופי לבתי גידול.
תפוצה ונדידה
תחום התפוצה הטבעי נמצא בדרום-מערב מזרח אסיה — סצ'ואן, גוויג'ואו ויונאן — ובצפון הרחוק של הודו-סין, בעשבייה גבוהה, בבמבוק ובמטעי תה בין כ-300 ל-2,350 מטרים. באירופה המין נמצא רק לאורך השוליים הדרומיים של האלפים. מקור האוכלוסייה בציפורים שברחו או שוחררו מסוחר ציפורים ליד אגם וארזה ב-1995, כמאה וחמישים במספר. המעוז הראשון היה פאלודה ברביה בין אגם וארזה לאגם קומאביו, שבו נלכדו עשרים ואחת ציפורים ב-1998 ונכחו לפחות מאה ב-1999. מאז התפשטו הציפורים צפונה ומערבה לאורך עמק הטיצ'ינו ואגם מאג'ורה אל פיימונטה. האוכלוסייה בלומברדיה מוערכת כיום בכמה אלפי ציפורים, אף שמספר זה אינו מחולק לפי מין.
איך ומתי לחפש
פאלודה ברביה ליד וארזה היא האתר הקלאסי, ומרבדי הסוף לאורך הטיצ'ינו הם חלופה טובה. בבוקר שקט לכו לאורך סוללה לצד מרבד סוף רחב והקשיבו בעיקר: הצפצוף של קבוצה מסגיר אותה הרבה לפני שהציפורים נראות. עמדו ועקבו בעיניים אחר הקול דרך התפרחות; כל כמה דקות ציפור מטפסת לראש גבעול ומתאזנת שם לשנייה, וזה הרגע לבחון את דגם הראש. התמקדו בגבול שבין הכיפה ללחי. אל תיכנסו לסוף — הלהקה פשוט עוברת חמישים מטרים הלאה.
מצב שימור
אינו בסכנה עולמית (לפי האיגוד הבין-לאומי לשימור הטבע: ללא חשש), ובתחום התפוצה הטבעי הוא ציפור נפוצה של שיחים וצמחייה סבוכה. באירופה זהו מין מוכנס שמקורו בציפורי סחר שברחו, והאוכלוסייה היחידה של סבכי-תוכי ביבשת המקיימת את עצמה. אוכלוסייה זו גדלה מאפס לכמה אלפי ציפורים בשלושים שנה, ועדיין מתפשטת לאט לאורך עמקי הנהרות. נזק לא הוכח. מה שאפשרי מתועד: הציפורים ניזונות מחסרי חוליות באביב ומזרעים וניצנים בחורף, וזה חופף למה שגיבתון סוף וקנית אירופית מחפשים באותו מרבד סוף. אך אף מחקר לא קשר ירידה של ציפור סוף מקומית כלשהי למין זה, והשטח הנוגע בדבר קטן, באזור שבו ביצות סוף נדירות ממילא. שתי נקודות רלוונטיות לעניין. ראשית, איש לא בירר כיצד המספרים מתחלקים בין מין זה, תוכיון ורדרד-גרון ופרטי ביניים; עד שהדבר ייעשה, אין הערכה אמינה לפי מין. שנית, הציפור עצמה נמצאת בבית גידול פגיע: אותו ניקוז ואותה התפשטות שיחים המאיימים על הסוף מאיימים גם עליה. המין אינו ברשימת המינים הפולשים הזרים בעלי חשיבות לאיחוד האירופי.
שם מדעי
Suthora alphonsiana | Verreaux, 1871 (GBIF: Sinosuthora alphonsiana)
Verreaux תיאר את המין ב־1871 ושייך אותו מיד לסוג שבו הוא נמצא עד היום. הסוג Suthora הוגדר ב־1837 על ידי Hodgson. Suthora היא המילה הנפאלית לתוכיון שחור-הגרון, Suthora nipalensis. alphonsiana נקרא על שם חוקר הציפורים הצרפתי אלפונס מילן-אדוארדס (1835–1900). הפרט שעליו התבסס התיאור הראשון הגיע מ־צ'נגדו, סין.



