חנקן טורקסטניחַנְקָן טוּרְקֶסְטָנִי | Lanius phoenicuroides

קול

כמעט תמיד שותק באירופה. באזורי הקינון משמיע chek-chek קשה ומקרקש באזעקה, ו-chair צורם יותר כשהוא מוטרד. השיר הוא פטפוט רך ומתמשך עם חיקויים רבים, המושמע מראש שיח ונשמע בדרך כלל רק ממרחק קצר.

זיהוי

חנקן דק, מעט קטן מחנקן אדום-גב. הזכר הוא המסומן בחדות הרבה ביותר מבין השלושה: הכיפה חלודה חמה ובולטת בבירור על רקע גב אפור-חום עד אפור, ומתחתיה עוברת מסכה שחורה עמוקה ורחבה הנמשכת דרך הרסן עד בסיס המקור. מעליה פס גבה לבן, חד ונקי. החלק התחתון לבן עד שמנתי ולעתים קרובות נקי; השת והזנב הארוך והצר אדומים-חלודים. בכנף נראה בדרך כלל כתם לבן קטן בבסיס האברות הראשוניות. הנקבות עמומות יותר, עם מסכה חומה יותר, פס גבה מוגדר פחות ודגם גלים כהה ודק בצדדים הלבנים. בכנף המקופלת נראים שישה או שבעה קצות אברות ראשוניות, יותר מאשר אצל חנקן חום אך פחות מאשר אצל חנקן אדום-גב. במערב תחום הקינון מופיעים עופות מטיפוס karelini, עם כיפה אפורה יותר ובהתאם ניגוד קטן יותר; מעמדם אינו מוכרע.

מינים דומים

השת והזנב האדומים-חלודים מבדילים את העוף מיד מחנקן אדום-גב, שלו זנב שחור-לבן וגב ערמוני. האתגר האמיתי הוא חנקן ערבות, שעמו נחשב המין למין אחד עד המאה הנוכחית. אצל זכר בוגר ההבדל ברור: החנקן הטורקסטני הוא עוף של ניגודים – כיפה חלודה מול גב אפור יותר, מסכה רחבה העוברת דרך בסיס המקור, פס גבה לבן וחד – ואילו חנקן הערבות חולי בהיר כמעט ללא הבדל בין הכיפה לגב, עם מסכה צרה יותר ופס גבה מטושטש. אצל נקבות ועופות בשנתם הראשונה ההבדל נעלם במידה רבה, ועופות רבים אינם ניתנים לזיהוי ודאי בשטח; תצפיות כאלה מתקבלות פשוט כחנקן טורקסטני או חנקן ערבות. חנקן חום הוא חום חם עם זנב חום עמום, מקור כבד הרבה יותר וכנף קצרה שבה נראים כארבעה קצות אברות ראשוניות. שני דברים מקשים עוד יותר. עופות מטיפוס karelini, המקננים בעיקר לאורך השוליים המערביים של התחום, מזכירים את חנקן הערבות בשל הכיפה האפורה יותר. ודווקא מין זה מכליא עם חנקן אדום-גב במקומות שבהם תחומיהם נפגשים; הסימן המהימן ביותר הוא זנב שבו מתערבבים סימנים חלודים וכהים. עדיף להשאיר עוף ללא שם מאשר לזהות אותו לפי תכונה אחת.

בית גידול

שטח פתוח ויבש למרגלות הרי מרכז אסיה ועד גבוה בתוכם: סבך ערערים במדרונות, אשלים לאורך עמקי נחלים, סבך קוצני בערבה, שולי סוף לאורך נחלים ושולי שדות ומטעים. מופיע מהמישורים ועד הרבה מעל שלושת אלפים מטר, גבוה יותר משאר החנקנים בקבוצה זו. בכל מקום הדרישה היא שיחים עם קרקע פתוחה ביניהם: הקן נמצא נמוך בשיח קוצני, הציד נעשה מענף בולט, והטרף משופד על קוצים ועל תיל דוקרני.

תפוצה ונדידה

תחום הקינון משתרע מהקופט דאג ומצפון-מזרח הרמה האיראנית דרך השפלות והגבעות של מרכז אסיה והטיאן שאן המערבי עד מערב שינג'יאנג, ודרומה עד ההינדו כוש ובלוצ'יסטן. גבולו המערבי נופל ממש מחוץ לשטח המפות: המקננים המערביים ביותר נמצאים בהרים שממזרח לקו האורך חמישים ושלוש מזרח, וכל מה שממערב לכך הוא נודדים בלבד. אולם הנדידה עצמה נמצאת כולה בתחום: במרץ ובאפריל ושוב בספטמבר ובאוקטובר המין מוכר לאורך החוף המערבי של המפרץ הפרסי ובמערב הרמה האיראנית, בדרכו אל אזורי החורף במזרח אפריקה וממנו. בצפון-מערב אירופה הוא נודד תועה נדיר; אחד העופות הידועים ביותר שהה חודש בבמפטון קליפס ביורקשייר בקיץ 2022. בחצי האי האיברי יש רק תצפיות מעטות, ביניהן עוף שנצפה בידי רבים בשפך הטאחו ביולי 2018.

• קינון (קיץ)
• נדידה
• כהה = תפוצת ליבה, בהיר = פיזור דליל

איך ומתי לחפש

בצפון-מערב אירופה: אוגוסט עד סוף נובמבר בחוף, עם סיכוי קטן במאי. סרקו סבך דיונות, שולי שדות פראיים ותיל דוקרני לאיתור חנקן הצד ממקום תצפית נמוך. הביטו קודם בזנב – אדום-חלוד, לא שחור-לבן – ואחר כך בראש: ניגוד בין כיפה חלודה לגב אפור יותר, ומסכה העוברת דרך בסיס המקור, מצביעים שניהם על מין זה. אל תשפטו את העוף נגד האור, כי צבע הכיפה משתנה אז מאוד; הקיפו אותו אם יש צורך.

מצב שימור

אינו בסכנה עולמית (לפי האיגוד הבין-לאומי לשימור הטבע: ללא חשש). המין מצוי ברוב מרכז אסיה ונהנה מקומית מסבך לאורך שדות ותעלות השקיה. לגבי אירופה הוא מבקר ללא מעמד שימור משלו. קשה לומר כמה תצפיות יש בדיוק: מאחר שמין זה וחנקן הערבות נחשבו זמן רב למין אחד, חלק מהתצפיות הישנות אינן ניתנות עוד לשיוך לאף אחד מהם, ובפועל הסדרה השמישה מתחילה רק בסביבות תחילת המאה.

שם מדעי

Lanius phoenicuroides | (Schalow, 1875)

Schalow תיאר את המין ב־1875 בשם Otomela phoenicuroides; מכיוון שהמין הועבר לאחר מכן לסוג אחר, המתאר והשנה מופיעים בסוגריים. הסוג Lanius הוגדר ב־1758 על ידי Linnaeus. Lanius בלטינית 'קצב', על שם הרגל החנקנים לשפד טרף על קוצים ועל תיל דוקרני. phoenicuroides פירושו 'דומה לחכלילית', על שם הסוג Phoenicurus, מהיוונית phoinix 'אדום' ו--ouros '-זנב', בהתייחס לזנב החלוד. הפרט שעליו התבסס התיאור הראשון הגיע מ־שימקנט, קזחסטן.