כל המינים › ציפורי שיר › חטפיתיים › סלעית אירופית
סלעית אירופיתסַלְעִית אֵירוֹפִּית | Oenanthe oenanthe
Tapuit | Northern Wheatear | Collalba gris | Steinschmätzer | Traquet motteux
הסלעית האירופית היא ציפור הקרקע החשופה: שקעי חולות, בתות אברש מכוסחות, חולות נודדים ומדרונות אבנים, שם היא עומדת זקופה על רגב או על סלע ונעה בתעופה נמוכה וקצרה אל נקודת התצפית הבאה. כנודדת היא מופיעה בחוף בכל אביב וסתיו.
לחיצה על תמונה ממוזערת מחליפה את הצילום שלמעלה.
קול
השיר הוא משפט קצר ומהיר של צלילים קשים, שורטים ומצפצפים, מעורבים בשריקות צלולות ובחיקויים רבים, המושמע מאבן או בתעופת שיר רפרופית קצרה. הקריאה מסבירה את השם ההולנדי (טאפאוט, מ'טאפ' – הקשה, נקישה): chack או tak-tak קשה ואבני, כמו שני חלוקי אבן המוקשים זה בזה, ולעתים קרובות לפניה hweet דק ועולה. נשמע ממרץ ועד אוגוסט, ובנדידה גם ללא קשר לשיר.
הקלטה: British Library — CC BY-SA 4.0 · Wikimedia Commons
זיהוי
דקה, ארוכת-רגליים וקצרת-זנב, תמיד זקופה ומנענעת ללא הרף. דגם הזנב בתעופה הוא הסימן שעליו אפשר לסמוך, כי לעתים קרובות זה כל מה שנראה: לוח לבן רחב ועז לרוחב השת ובסיס הזנב, ומתחתיו T הפוכה שחורה הנוצרת מפס קצה רחב ומפס מרכזי צר. לזכר בקיץ חלק עליון אפור-כחלחל, מסכה שחורה מהמקור עד מאחורי העין, פס גבה לבן וחזה כתום-צהבהב. הנקבה חומה-חולית חמה עם מסכה קלושה ופס גבה בהיר, אך עם אותו זנב בדיוק. בסתיו כל הציפורים – נקבות, צעירים או זכרים בנשילה – חומות עם שוליים קרמיים וחלק תחתון חום-צהבהב, והזנב הוא אז הסימן הוודאי היחיד; זו הנוצה שבה המין נראה כאן לרוב.
מינים דומים
הסלעיות הדרומיות הן מקור הקושי האמיתי, בחצי האי האיברי ובקרב נודדים. לסלעית האיברית הרבה פחות שחור בזנב – פס הקצה צר והפס המרכזי כמעט נעדר, כך שהזנב נראה כמעט כולו לבן – וחלק עליון קרמי עד חום-צהבהב, לא אפור; לזכר גם גרון שחור או כתם אוזן שחור הנמשך אל הגב העליון. הסלעית השחורה גדולה ושחורה כולה עם שת לבן ואותו פס קצה רחב. סלעית הערבות בהירה, גדולה וארוכת-רגליים יותר, עם זנב קצר יותר שבו פס הקצה השחור רחב יותר מאשר אצל הסלעית האירופית, כך שהשת הלבן נראה קטן יחסית; פניה אחידות יותר ועמידתה זקופה יותר. לדוחל חום-הגרון אין כלל לוח שת לבן; יש לו כתמים לבנים בבסיס הזנב וגב מפוספס.
בית גידול
קרקע נמוכה, פתוחה וחשופה עם נקודות תצפית וחללים לקינון: שקעי חולות עם חול פתוח, בתות אברש מכוסחות ומרועות, חולות נודדים, מרעה אלפיני אבני, ביצות כבול מכסות וטונדרה סלעית. הקן ממוקם במחילת ארנבים, מתחת לאבן או בסדק בקיר. בנדידה לאורך החוף על שוברי גלים, סוללות ים, ביצות מלוחות, שדות עם כתמים חשופים ואפילו חניונים.
היכן הציפור נמצאת בעיקר, לפי סיווג EUNIS — התקן האירופי לבתי גידול.
תפוצה ונדידה
מקננת מגרינלנד ואיסלנד ועד סיביר ודרומה עד הרי דרום אירופה; כל הציפורים חורפות באפריקה שמדרום לסהרה, כולל הציפורים מאיסלנד ומגרינלנד, החוצות את האוקיינוס בקפיצה אחת. בחצי האי האיברי היא מקננת נפוצה בהרים וברמות גבוהות ונודדת מרובה מאוד במרץ ובספטמבר.
- יציב
- קינון (קיץ)
- חורף
- נדידה
- כהה = תפוצת ליבה, בהיר = פיזור דליל
איך ומתי לחפש
השבוע האחרון של מרץ והשבוע הראשון של אפריל על סוללת ים, שובר גלים או ביצה מלוחה: אז מגיעים הזכרים הראשונים בנוצת קיץ מלאה ויושבים על האבנים, לעתים קרובות במרחק של מטרים ספורים. לצורה הגרינלנדית leucorhoa – גדולה, כתומה וארוכת-כנף יותר – המחצית הראשונה של מאי באיי הוודן היא הזמן. באוגוסט ובספטמבר ציפורי הסתיו החומות עומדות בשדות עם כתמים חשופים; כשאחת מהן ממריאה יש להתבונן בזנב בלבד, כי ה-T ההפוכה השחורה מכריעה את הזיהוי מיד.
מצב שימור
אינה בסכנה עולמית (לפי האיגוד הבין-לאומי לשימור הטבע: ללא חשש), אך היא מהציפורים המקננות היורדות במהירות הרבה ביותר במערב אירופה. בשפלות של דרום הים הצפוני הסיבות הן דיונות ובתות אברש שהצמחייה בהן הפכה סבוכה בשל שקיעת חנקן, אובדן צמחייה נמוכה ופתוחה, קריסת מספרי הארנבים שסיפקו בעבר חורי קינון, ועלייה בלחץ הנופש ובטריפה. הסרת שכבת הקרקע העליונה בהיקף רחב, רעייה ושיקום חול חשוף בדיונות עצרו במקומות מסוימים את הירידה, אך ההתאוששות שברירית. באזור הים התיכון ובסקנדינביה המספרים יציבים הרבה יותר.
שם מדעי
Oenanthe oenanthe | (Linnaeus, 1758)
Linnaeus תיאר את המין ב־1758 בשם Motacilla oenanthe; מכיוון שהמין הועבר לאחר מכן לסוג אחר, המתאר והשנה מופיעים בסוגריים. הסוג Oenanthe הוגדר ב־1816 על ידי Vieillot. Oenanthe שימש את אריסטו לעוף שכבר לא ניתן לזהותו; המילה באה מהיוונית oinos, oinoē 'יין, גפן' ו-anthos 'פרח, פריחה'. שם המין חוזר על שם הסוג. הפרט שעליו התבסס התיאור הראשון הגיע מ־שוודיה.