חנקן שחור-מצחחַנְקָן שָׁחוֹר-מֵצַח | Lanius minor

קול

השיר הוא פטפוט מהיר ושורט מעט של משפטים גבוהים קצרים, משולב בחיקויים של ציפורים אחרות, המושמע מחוט או מצמרת צפצפה ולעתים בתעופת שיר מרפרפת. בעת אזעקה tchek-tchek קשה ומקשקש ו-kwek צורם יותר. באזורי החריפה באפריקה הוא כמעט שותק.

זיהוי

קטן וקומפקטי יותר מהחנקן הגדול, עם זנב קצר יותר וקצות כנף ארוכים בהרבה המגיעים הרחק מעל בסיס הזנב. החלק העליון כחול-אפור נקי, החלק התחתון לבן עם גוון ורוד קל על החזה והבטן, החזק ביותר אצל הזכר בעונת הקינון. הסימן המכריע בראש: המסכה השחורה עוברת לא רק דרך העין אלא לרוחב המצח כולו, כך שרצועה שחורה מעל המקור מחברת את שתי מסכות העין ולא נשאר פס גבה לבן. המקור קצר, עבה ומעוקל בקהות. הכנף שחורה עם כתם לבן באברות הראשוניות; הזנב שחור עם נוצות חיצוניות לבנות. לנקבות פחות שחור על המצח והן עמומות יותר; לצעירים אין כלל מצח שחור, המסכה חומה והחלק העליון מקושקש דק. הציפור יושבת לעתים קרובות זקופה מאוד, ראשה מורם וזנבה דומם, וצדה בצניחות קצרות ומהירות אל הקרקע.

מינים דומים

החנקן הגדול הוא קנה המידה: גדול יותר, ארוך-זנב וקצר-כנף יותר, והמסכה השחורה שלו נעצרת בבסיס המקור עם קו לבן דק מעליה — בחנקן שחור-המצח השחור ממשיך ישר לרוחב המצח. גם העונה מבדילה ביניהם: החנקן הגדול הוא ציפור חורף בצפון-מערב אירופה והחנקן שחור-המצח ציפור קיץ, כך שהחלון שבו שניהם יכולים להופיע צר. גם לחנקן הספרדי מסכה רחבה, אך מעליה פס גבה לבן רחב, גבו אפור כהה יותר והגוון הוורוד חזק יותר; הוא שייך לדרום-מערב ואינו נודד. החנקן הצפוני גדול ובהיר עוד יותר, עם מקור ארוך ווו חזק. צעירים מחייבים זהירות: אין להם מצח שחור, ואז הם עשויים להיראות דומים מאוד לחנקן גדול צעיר — יש לשים לב במקום זאת לקצה הכנף הארוך בהרבה, לזנב הקצר יותר ולמקור הקצר והקהה יותר.

בית גידול

שטח חקלאי חם ופתוח עם עצים גבוהים בודדים רבים: שדות מעובדים ושדות אספסת עם שורות צפצפה, ערבה או תות לאורך הדרכים, יערות מרעה ושטחי עשב הנרעים ברעייה מתונה עם עצים פזורים, ומשוכות וחגורות מגן לאורך שולי השדות. הוא זקוק לשילוב של נקודות תצפית גבוהות ופנויות, קרקע נמוכה או חשופה שעליה נראים חרקים גדולים, וקוצים או גדר תיל לאחסון הטרף. הוא נמנע משטח רטוב, קר או מיוער בצפיפות.

תפוצה ונדידה

מקנן מצפון-מזרח חצי האי האיברי וחצי האי האפניני מזרחה דרך הבלקן והאגן הקרפטי ועד הערבות הדרומיות של מזרח אירופה, אנטוליה ומרכז אסיה, ומרכז הכובד שלו בחגורת הערבות; השוליים המערביים נסוגים — בחצי האי האיברי נותרו כמה זוגות ליד ליירדה, לעומת כתשעים בעמק האברו בסוף שנות ה-80, והם נשמרים בזכות רבייה בשבי בואלקלנט ושחרורים שנתיים. חורף בדרום אפריקה, ונודד דרך מזרח הים התיכון. בצפון-מערב אירופה נודד תועה, בעיקר במאי וביוני באיים ולאורך חוף הים הצפוני — ציפורי אביב שחלפו מעבר ליעדן — ומספרו קטן באופן ניכר מאז מפנה המאה.

• קינון (קיץ)
• נדידה
• כהה = תפוצת ליבה, בהיר = פיזור דליל

איך ומתי לחפש

בצפון-מערב אירופה מדובר בהמתנה לדיווחים: חנקן אפור במאי או ביוני על אי מול החוף מעורר חשד ומצדיק בדיקה קפדנית של המצח. הטריטוריות האחרונות בפלאנה דה ליירדה מנוטרות מקרוב ואין לבקר בהן. לתצפית ודאית במין סעו לפוסטה של האגן הקרפטי, לווייבודינה או לדוברוג'ה בין אמצע מאי לתחילת יולי. נסעו שם בדרכי השדות וסרקו את החוטים ואת העצים הבודדים לאורך שדות אספסת וחמניות; באמצע יום חם, כשהחיפושיות עפות, הציפור יושבת במקום הגבוה ביותר ובזקיפות הרבה ביותר.

מצב שימור

אינו בסכנה עולמית (לפי האיגוד הבין-לאומי לשימור הטבע: ללא חשש), הודות למספרים גדולים במזרח אירופה ובאסיה, אך באירופה המין נעלם ברובו לאורך השוליים המערביים של תחומו: הוא נעלם כמקנן ממערב מרכז אירופה, מאזור האלפים ומרוב מערב אירופה, ומעט נותר בחצי האי האפניני ובחצי האי האיברי. הסיבות הן אלה הלוחצות גם על החנקן אדום-הגב — סילוק שורות עצים ומשוכות, המעבר לחקלאות מעובדת בקנה מידה גדול, חומרי הדברה והירידה בחרקים גדולים — ולכך מצטרפת בצורת באזורי החריפה באפריקה.

שם מדעי

Lanius minor | Gmelin, 1788

Gmelin תיאר את המין ב־1788 ושייך אותו מיד לסוג שבו הוא נמצא עד היום. הסוג Lanius הוגדר ב־1758 על ידי Linnaeus. Lanius בלטינית 'קצב', על שם הרגל החנקנים לשפד טרף על קוצים ועל תיל דוקרני. minor בלטינית 'קטן יותר', שכן עוף זה קטן מן החנקן הגדול. הפרט שעליו התבסס התיאור הראשון הגיע מ־איטליה.