עיט שמשעַיִט שֶׁמֶשׁ | Aquila heliaca

קול

שקט הרחק מהקן, אך בטריטוריה רועש בבירור יותר מרוב העיטים. מענף גבוה או בתצוגה הוא משמיע ok-ok-ok-ok או rowk-rowk עמוק ונובח, רם ונישא למרחק, מלא בהרבה מהצווחה הדקה של העיט הזהוב; בהתרגשות הוא מאיץ ל-kokokoko מתגלגל. הקולני ביותר ממרץ עד מאי; הצעירים מבקשים מזון ביולי בקריאה צרודה ועקשנית.

זיהוי

גדול וכבד-מבנה, עם כנפיים ארוכות ורחבות בעלות שוליים קדמיים ואחוריים ישרים, המוחזקות שטוחות בדאייה, או לכל היותר מעט מעל האופק; הכנף אינה מצטרה בבסיסה. הראש והצוואר הארוך בולטים בבירור קדימה, והזנב ארוך למדי וקטום ישר. שש אברות היד החיצוניות מפוצלות עמוקות כאצבעות; מספר האצבעות המדויק משתנה עם החלפת הנוצות ומלמד פחות מצורת היד, הנראית ארוכה וקטומה ישר. הבוגר חום-שחור עם כיפה ועורף בגוון אוכרה בהיר עד זהוב, המשתרעים מהמצח הרחק במורד הצוואר, ועם כתמים לבנים קטנים ונפרדים על נוצות הכתף — בדרך כלל אחד עד שלושה, לעתים בקושי נראים ולעולם לא רצועה רציפה. הזנב אפור עם פס קצה שחור רחב. ציפורים בשנתן הראשונה בגוון אוכרה חולי עם פסים כהים כבדים על החזה והגב העליון, שני פסים בהירים צרים לרוחב מכסות הכנף, טריז בהיר על אברות היד הפנימיות וכתם עכוז בהיר; צללית התעופה אז דו-גונית, גוף בהיר מול נוצות תעופה כהות.

מינים דומים

עיט זהוב דואה בצורת V רדודה וברורה, כנפיו מצטרות בבסיסן, זנבו ארוך יותר ומעוגל מעט בקצהו וראשו בולט פחות; העורף הזהוב שלו מוגבל לחלק האחורי של הכיפה, ואילו בעיט השמש הכיפה והצוואר כולם בהירים. הצעירים נבדלים בבירור הרב ביותר: לעיט זהוב צעיר כתמים לבנים תחומים בחדות בבסיס אברות היד ובסיס זנב לבן עם פס קצה שחור רחב, ואילו לעיט שמש צעיר טריז בהיר על אברות היד הפנימיות, שני פסי כנף בהירים צרים, חזה מפוספס וללא לבן בבסיס הזנב. עיט ספרדי נבדל בלבן: אצלו רצועה לבנה נקייה עוברת לאורך השוליים הקדמיים של הכנף הפנימית עד כיפוף הכנף והכיפה לבנה-שמנתית, ואילו לעיט השמש רק כתמים נפרדים ועורף בגוון אוכרה; הצעירים נבדלים עוד יותר, שכן צעיר העיט הספרדי חלודי אחיד וללא פסים. לעיט ערבות אין כל לבן בכתף, יש לו קו פה צהוב הנמשך אחורה מעבר לעין, הוא מחזיק לעתים קרובות את היד שמוטה מעט, ובנוצה לא-בוגרת יש לו פס לבן נקי ורחב אחד לרוחב מכסות הכנף במקום שני פסים צרים. עיט צפרדעים ועיט חורש קטנים יותר, עם כנפיים צרות יותר המוחזקות מקושתות כלפי מטה בגלישה. הזיהוי מצליח היטב בציפורים בשנתן הראשונה ובבוגרים מלאים; בין השנה השנייה לרביעית הנוצה היא תערובת לא סדירה של נוצות צעיר מפוספסות ונוצות בוגר כהות, הכתמים הלבנים בכתף מופיעים רק בסביבות השנה הרביעית או החמישית, וחלק מהציפורים האלה יש להשאיר בשדה ללא זיהוי.

בית גידול

שטחי שפלה וגבעות פתוחים עם עצים גבוהים פזורים: ערבה ופוסטה, שדות דגנים ואספסת, מרעה ושולי שדות פרועים, ולאורך שולי יערות נשירים וחגורות מגן. הוא בונה קן גדול גבוה בצפצפה, באלון או בבוקיצה, לעתים קרובות בשולי יער או בעץ בודד בלב השטח המעובד, וצד מעל השדות הפתוחים שמסביב. הטרף העיקרי הוא סוסליקים, אוגרים, ארנבות, פסיונים ועורבים, ובחורף גם נבלות.

תפוצה ונדידה

מהאגן הפנוני דרך הבלקן ועד אנטוליה, הקווקז וערבות מזרח אירופה, והלאה מזרחה למרכז אסיה, כך שרק חלק מהתפוצה נמצא בתחום המפה. האגן הפנוני הוא המעוז; במקומות אחרים במרכז אירופה ובבלקן המספרים קטנים יותר אך גדלים. הבוגרים נשארים ליד הקן כל השנה, והצעירים נעים למזרח התיכון ולצפון-מזרח אפריקה. בצפון-מערב אירופה הוא נדיר ביותר, וההופעות הן של צעירים משוטטים; כל דיווח מחייב תיעוד קפדני. הוא חסר בחצי האי האיברי, שם מקנן רק העיט הספרדי.

• יציב
• קינון (קיץ)
• חורף
• נדידה
• כהה = תפוצת ליבה, בהיר = פיזור דליל

איך ומתי לחפש

הסיכויים הטובים ביותר הם בהורטובאג', בקישקונשאג ובעיקר בגבעות הלס שלמרגלות רכסי ביק וזמפלן, באפריל ובמאי בין תשע לשתים-עשרה, כשהתרמיקות הראשונות מתפתחות וזוגות חגים מעל הטריטוריה. נסעו בדרכי השדות, עצרו בנקודה גבוהה המשקיפה על שטח מעובד עם עצים פזורים, וסרקו את צמרות העצים ואת עמודי החשמל; עיט שמש יושב בולט ממרחק רב בראשו הבהיר. גם גבעות סאקאר והמישורים סביב איגדיר מתאימים.

מצב שימור

פגיע ברמה העולמית (לפי האיגוד הבין-לאומי לשימור הטבע: פגיע). האוכלוסייה האירופית גדלה הודות לשמירה על קנים, לבידוד עמודי חשמל מסוכנים ולחקירת מקרי הרעלה, אך היא נשארת קטנה ורגישה. הרעלה בלתי חוקית בפיתיונות עם חומרי הדברה אסורים היא סיבת המוות העיקרית במרכז אירופה, ואחריה התחשמלות בעמודי מתח בינוני, ירי לאורך נתיב הנדידה, כריתת עצי קינון והתנגשות בטורבינות רוח. קריסת מושבות הסוסליקים עם חרישת שטחי עשב הופכת גם את אספקת המזון ללא ודאית.

שם מדעי

Aquila heliaca | de Savigny, 1809

De Savigny תיאר את המין ב־1809 ושייך אותו מיד לסוג שבו הוא נמצא עד היום. הסוג Aquila הוגדר ב־1760 על ידי Brisson. Aquila בלטינית 'עיט', ייתכן שמ-aquilus 'כהה בצבעו'. heliaca ביוונית 'של השמש', מ-hēlios 'שמש'. הפרט שעליו התבסס התיאור הראשון הגיע מ־מצרים העליונה.