סלעית שחורת-בטן (Oenanthe leucopyga) — המדריך של פורסטמן לציפורי אירופה

קול

שיר רם, מגוון ומלודי, עשיר בהרבה משל רוב הסלעיות: שריקות צלולות, סלסולים מתגלגלים וקטעי חיקוי של ציפורי מדבר אחרות, המחוברים למשפטים ארוכים. היא שרה כל השנה, בחופשיות הרבה ביותר עם אור ראשון ושוב בשקיעה, וגם בלילות בהירים בחושך. הקריאה היא chee-weet צלול ו-chak קשה וקצר.

האזנה: שירהXC1146241

הקלטה: David Darrell-Lambert — CC BY-NC-SA 4.0 · Wikimedia Commons

זיהוי

סלעית גדולה ודקה באורך 17 עד 18 cm, שחורה מבריקה כולה. לבוגרת כיפה לבנה נקייה היושבת על הראש השחור כמו כובע; לציפורים בשנתן הראשונה עדיין כיפה שחורה, והלבן מופיע רק בשנה הקלנדרית השנייה. השת והזנב לבנים, והשחור מוגבל לקצות נוצות הזנב המרכזיות ולקצה שחור קטן על החיצוניות – אין רצועה סופית רציפה, כך שהזנב נראה כמעט לבן כולו עם קו שחור לאורך מרכזו. המקור ארוך ושחור, הרגליים שחורות, והעמידה זקופה וארוכת רגליים.

מינים דומים

הסלעית השחורה היא הבעיה האמיתית, ורק במגרב, שבו השתיים חיות זו לצד זו. לסלעית השחורה אין לעולם כיפה לבנה, צבעה שחור עמום וחום יותר, קצרת מקור וכבדת מבנה יותר, ותמיד מראה רצועה סופית שחורה רחבה לרוחב הזנב כולו – ה-T ההפוך. אם השחור סוגר את הזנב משפה לשפה, זו סלעית שחורה; אם השחור נשאר פס לאורך המרכז, זו שחורת-בטן. שחורת-הבטן בשנתה הראשונה, עם הכיפה שעדיין שחורה, היא הציפור הגורמת לרוב הטעויות, ושם רק הזנב עוזר. לסלעית השיחים גם כן כיפה לבנה, אך היא קטנה בהרבה, עם חלק תחתון לבן ורצועה סופית שחורה ברורה על הזנב. הסלעית הקפריסאית קטנה וחומה-בהירה מלמטה.

בית גידול

מדבר סלעי: hamada (מדבר סלע חשוף מכוסה חצץ), wadis זרועי סלעים, ערוצים ומצוקים, מפולות אבנים למרגלות jebel (הר או גוש הררי) – כל מקום עם סדק לקינון. לצד זה, ובאופן אופייני מאוד, המדבר הבנוי עצמו: ksour (כפרים ברבריים מבוצרים מלבני בוץ) ו-kasbahs (בתים או מצודות מבוצרים מלבני בוץ), חורבות, החומות סביב גני דקלים, תחנות דלק ומרפסות מלונות, שבהם היא מוצאת חרקים, שאריות ומים. חול נודד חשוף ללא סלע או חומה היא נמנעת ממנו.

היכן הציפור נמצאת בעיקר, לפי סיווג EUNIS — התקן האירופי לבתי גידול.

תפוצה ונדידה

תושבת קבע ברחבי הסהרה וחצי האי ערב: מהסהרה המערבית שעל החוף האטלנטי מזרחה לאורך הסהרה כולה, המגרב וצפון-מזרח אפריקה ועד סיני, דרום הלבנט, חצי האי ערב ומסופוטמיה. בתחום מדריך זה היא אפוא מקננת רגילה, מעמק הדרעה וממרזוגה ועד הנגב והערבה; החלק הדרומי של תפוצתה נמצא מחוץ למפה. היא אינה נודדת, אך משוטטת בשנים שחונות. באירופה היא נודדת תועה נדירה ביותר, וברוב התצפיות שאלת ציפורי כלוב שברחו נותרת פתוחה.

יציב
חורף
נדידה
כהה = תפוצת ליבה, בהיר = פיזור דליל

מפת צפיפות מתוך רשומות התצפית של GBIF (2006-09-01 – 2026-08-31), שנספרו לפי תא רשת של 0.7° ולפי חודש וחולקו בסך כל רשומות הציפורים באותו תא — כך שמספר הצפרים אינו משפיע על התמונה. עומק הצבע נקבע לפי החלק הזה ודועך בהדרגה, ולכן המפה אינה צמודה לגבולות מדיניים. קווי מתאר של המדינות: Natural Earth (נחלת הכלל).

איך ומתי לחפש

בנגב מכתש רמון הוא המקום הוודאי ביותר: חונים בשפת המכתש והציפורים מגיעות. בשוליים הדרומיים של האטלס מתאימים ערוצי טודרה ודאדס, או הכפר מרזוגה, שבו הציפור יושבת על חומות הגנים. בכל ציפור שחורה במבנה של סלעית יש להביט תחילה בכיפה ואז, בעיקר, בזנב. יש לשים לב גם למעוף הראווה: הזכר מטפס בתלילות, מרחף לרגע וצונח חזרה עם הזנב הלבן פרוש לרווחה.

מצב שימור

אינה בסכנה עולמית (לפי האיגוד הבין-לאומי לשימור הטבע: ללא חשש). המין נפוץ, מצוי בשפע בשטח מתאים והרוויח מבני האדם: כבישים, בארות, פסולת ומבנים במדבר סיפקו מזון חדש ואתרי קינון חדשים, ולאורך כבישים סלולים וסביב יישובים הוא גדל מקומית. הפרעה למצוקי קינון בידי תיירות מדבר ולכידה לסחר בציפורי כלוב משפיעות מקומית, אך לא בהיקף המשפיע על האוכלוסייה.

שם מדעי

Oenanthe leucopyga | (Brehm, 1855)

Brehm תיאר את המין ב־1855 בשם Vitiflora leucopyga; מכיוון שהמין הועבר לאחר מכן לסוג אחר, המתאר והשנה מופיעים בסוגריים. הסוג Oenanthe הוגדר ב־1816 על ידי Vieillot. Oenanthe שימש את אריסטו לעוף שכבר לא ניתן לזהותו; המילה באה מהיוונית oinos, oinoē 'יין, גפן' ו-anthos 'פרח, פריחה'. leucopyga ביוונית, מ-leukos 'לבן' ו-pugē 'שת'. הפרט שעליו התבסס התיאור הראשון הגיע מ־קורוסקו, מצרים.