זרעית קטנהזַרְעִית קְטַנָּה | Alauda gulgula

קול

השיר דומה לשל זרעית השדה אך דק, מהיר, יבש וקצר-נשימה יותר, עם הרבה יותר מוטיבים צורמים ומזמזמים והרבה חיקויים; תעופת השיר קצרה יותר ונשארת נמוכה יותר. בתחום המפות הוא נשמע רק באביב באתרי הקינון המעטים בעמקים הצפוניים. מה שנשמע בחורף הוא הקריאה, והקריאה היא העיקר: bzeerr אפי, צורם ומשוך, לעתים כפול, יבש ופתאומי. מי שמכיר אותה ימצא את הציפור; מי שאינו מכיר אותה יחלוף על פניה עשרות פעמים.

זיהוי

זרעית שדה בזעיר אנפין, וזה התיאור השימושי ביותר. קומפקטית וקצרת-זנב, עם ציצית קטנה אך ברורה הניתנת לזקיפה, חומה-צהבהבה חמה מלמעלה עם פסים שחורים, קרמית עד צהבהבה-חלודית מלמטה עם חזה מפוספס בכבדות ובטן אחידה. המקור קצר, מחודד ועבה למדי לגבי Alauda; הרגליים ורדרדות. החשוב ביותר הוא מה שחסר: אין קו לבן לאורך השוליים האחוריים של הכנף, לכל היותר שוליים צרים לבנים-עכורים או צהבהבים-חלודיים, ונוצות הזנב החיצוניות קרמיות עד אדמדמות ולא לבנות טהורות. גם הכנף קצרה — האברות הראשוניות בולטות רק מעט מעבר לאברות הזרוע הפנימיות — ולכן הציפור נראית קצרת-כנפיים, ארוכת-רגליים וקצרת-זנב עוד יותר.

מינים דומים

הכל תלוי בזרעית השדה, החולקת איתה את השדות. גודל: 14–16 cm לעומת 16–18 — נראה בלהקה מעורבת, לא בציפור בודדת. שוליים אחוריים: לזרעית השדה קו לבן חד הבולט בתעופה, לציפור זו אין דבר כזה, רק שוליים צרים עכורים או חלודיים. צדי הזנב: נוצות חיצוניות לבנות טהורות אצל זרעית השדה, קרמיות עד חלודיות כאן, כך שהזנב נשאר אחיד כשהציפור מוברחת. פרופורציות: זנב קצר יותר ויד קצרה יותר, ולכן היא גוצה ודמוית פפיון יותר. גוון: חם וחלודי יותר, עם גוון צהוב יותר על החזה. ואז סימן ההכרעה, הקריאה: זרעית השדה משמיעה chirrup יבש ומתגלגל, מין זה משמיע bzeerr צורם, אפי ומשוך, המזכיר יותר גיבתון מאשר עפרוני. קריאה חריגה אחת מתוך להקה מספיקה. עפרונן קצר-אצבעות, ההולך באותם שדות, נשלל לפי חזהו הנקי ללא פסים עם הכתם הכהה בצד הצוואר, ולפי מקורו החרוטי העבה.

בית גידול

שטחי חקלאות לחים ופתוחים — לא מדבר. שדות אספסת ותלתן, שלפים, עשב מרוע קצר, הגדות והסוללות החשופות סביב בריכות דגים ומאגרים, ושולי ביצות. בלבנט היא מגיעה לעמק החולה ולעמק בית שאן, שבהם חקלאות מושקית ובריכות דגים נמצאות זו לצד זו. היא הולכת בצמחייה נמוכה ופתוחה ולעתים רחוקות מתרחקת מקרקע לחה.

תפוצה ונדידה

מין אסייתי: מהרמה האיראנית ומרכז אסיה דרך תת-היבשת ההודית עד מזרח ודרום-מזרח אסיה, וציפורים צפוניות נודדות דרומה בחורף. השוליים המערביים של כל התחום הזה נמצאים בלבנט, ולכן ממש בתוך תחום מדריך זה. שם היא בעיקר מבקרת חורף, אוקטובר עד מרץ, בעמקים הצפוניים, ומספר קטן של זוגות מקנן בעמק החולה ובעמק בית שאן. במקומות אחרים בתחום המפות היא נדירה, עם תצפיות מעטות מאנטוליה ומאזורים סמוכים. היא אינה מצויה באירופה.

• חורף
• נדידה
• כהה = תפוצת ליבה, בהיר = פיזור דליל

איך ומתי לחפש

דצמבר עד פברואר, בעמק החולה או סביב בריכות הדגים של בית שאן, מוקדם בבוקר. נסעו בדרכי העפר החקלאיות עד שתימצא להקת עפרונים בשדה אספסת או בשלף, ואז סרקו את הלהקה ביסודיות — לא סריקה מהירה במשקפת אלא בטלסקופ, ציפור אחר ציפור. בדקו תחילה את הגודל ואת אורך הזנב, ואחר כך את השוליים האחוריים של כל ציפור שמוברחת. הקשיבו כל הזמן, כי הקריאה הצורמת תסגיר אותה לפני שהעין תמצא אותה. הקדישו לכך חצי בוקר.

מצב שימור

אינה בסכנה עולמית (לפי האיגוד הבין-לאומי לשימור הטבע: ללא חשש): התחום האסייתי גדול והמספרים מגיעים למיליונים רבים. בשוליים המערביים, בלבנט, התמונה שונה. שם זו אוכלוסייה קטנה ומקומית התלויה כולה בחקלאות מושקית ובבריכות הדגים של העמקים הצפוניים; אם הבריכות ייעלמו, או שהגידולים יוחלפו בגידולים ללא כיסוי נמוך ופתוח, הציפור תיעלם איתם. נתוני מגמה למאחז המערבי הזה מעטים, ומאחר שקשה כל כך להבדיל את המין מזרעית השדה, המספרים כמעט בוודאות מוערכים בחסר.

שם מדעי

Alauda gulgula | Franklin, 1831

Franklin תיאר את המין ב־1831 ושייך אותו מיד לסוג שבו הוא נמצא עד היום. הסוג Alauda הוגדר ב־1758 על ידי Linnaeus. Alauda היא המילה הלטינית ל'עפרוני'; פליניוס סבר שמקורה קלטי. מקורה של gulgula אינו ודאי: אולי רמז לשירה, מן הלטינית gula 'גרון', או לצבעו של gulgula, מאפה מתוק ממרכז הודו. הפרט שעליו התבסס התיאור הראשון הגיע מ־בין כלכותה לוורנאסי.