חקיינית צפוניתחַקְייָנִית צְפוֹנִית | Mimus polyglottos

קול

השיר הוא שרשרת רצופה של משפטים, שכל אחד מהם חוזר שלוש עד שש פעמים לפני שהציפור עוברת לבא – דגם החזרה הזה הוא סימן ההיכר, שכן החתולית האפורה אינה חוזרת והחקיינית החומה חוזרת לכל היותר פעמיים. חלק גדול מהחומר שאול: קריאות ושירים של ציפורים אחרות, וגם צפרדעים, צרצרים, כלב נובח, שער חורק ואזעקת מכונית. לזכר יש במהלך חייו כמאתיים סוגי שיר, והוא ממשיך להוסיף חדשים כל עוד הוא חי, עם רפרטואר נפרד לאביב ולסתיו. הוא שר לאורך היום ולעתים קרובות עד שעות הלילה המאוחרות; השרים בלילה הם בעיקר זכרים לא מזווגים, והשירה מגיעה לשיא סביב הירח המלא. הקריאה היא chack צורם וחורק.

זיהוי

דקה וארוכת-זנב, מעט גדולה מזרזיר מצוי אך קלת-מבנה יותר. אפורה-אפר אחידה מלמעלה, לבנה עכורה עד אפורה-בהירה מלמטה, ללא פסים. שני פסי כנף לבנים דקים נראים על הכנף המקופלת, ובתעופה נפתחים שני כתמי כנף לבנים גדולים, יחד עם נוצות זנב חיצוניות לבנות בזנב שחור-אפרפר. המקור שחור וישר, עם כיפוף קל בקצה; העין צהובה עד צהובה-כתומה אצל בוגרים ואפורה יותר בשנה הראשונה; הרגליים ארוכות ושחורות. יושבת גבוה ובגלוי על חוטים, גדרות וראשי שיחים, הזנב תלוי או מורם מעט, ורצה ומקפצת על עשב נמוך. לצעירים חזה מנוקד ועין עמומה. הזוויגים דומים.

מינים דומים

צופה אירופי חושב תחילה על חנקן: החנקן הגדול והחנקן שחור-המצח אפורים גם הם מלמעלה, לבנים מלמטה, ובעלי כתם לבן בכנף. אך לשניהם מקור כבד עם קצה מכופף ומסכה שחורה דרך העין, החסרים לגמרי אצל החקיינית, ושניהם יושבים אופקית יותר על זנב קצר ונוקשה יותר. מבין הנודדים התועים האמריקניים האחרים מאותה משפחה, החתולית האפורה אפורה-צפחה אחידה עם כיפה שחורה ומכסות זנב תחתונות חלודיות, והחקיינית החומה חומה-אדמדמה חמה מלמעלה עם חלק תחתון מפוספס בכבדות. לבסוף, יש לשקול ציפור שנמלטה: המין הוחזק בעבר כציפור כלוב במספרים גדולים. בדקו היטב בלאי בקצות הזנב והכנפיים, טבעת סגורה ברגליים, ואת התנהגות הציפור – ציפור מבויתת ובלתי זהירה באופן חריג מעוררת חשד.

בית גידול

בצפון אמריקה ציפור של שולי היישוב: גינות, פארקים, בתי קברות, משוכות, שולי דרכים, חניונים, מטעים וסבך מוזנח. השילוב תמיד זהה – קרקע חשופה או עשב קצוץ להזנה, ולצדם שיח צפוף, רצוי קוצני, לקינון ולשירה. ניזונה בקיץ מחרקים מהקרקע ובחורף בעיקר מפירות, ומגנה על טריטוריה בשתי העונות בקולניות רבה: היא עפה לאט אחרי פולשים או צועדת לעברם ברגליים מתוחות, פותחת את כתמי הכנף הלבנים, ותוקפת חתולים, נחשים ובני אדם. הקן הוא ספל זרדים מוצק נמוך בשיח עבות, בדרך כלל מתחת לשני מטרים.

תפוצה ונדידה

מקננת כמעט בכל ארצות הברית, בדרום קנדה, במקסיקו ובאנטילים הגדולים, לאחר שהתפשטה צפונה לניו אינגלנד ולאונטריו במהלך המאה ה-20. בתחום מדריך זה היא נודדת תועה. חלק מהתצפיות האירופיות מיוחסות לציפורים שנמלטו משבי או שהגיעו על סיפון ספינה, ולא להגעה עצמאית אמיתית.

איך ומתי לחפש

באופן מעשי, אין מוצאים אותה בחיפוש אלא בתשומת לב לציפור אפורה וארוכת-זנב בגינה או לאורך דרך חוף שמתנהגת בגלוי. החקיינית יושבת גבוה ובגלוי, רצה ריצות קצרות על עשב נמוך, פותחת את כנפיה בתנועות חדות כך שהכתמים הלבנים מבזיקים, ולעתים קרובות נשארת באותו מקום ימים ארוכים. דווחו על ציפור כזו מיד וצלמו את הכנף, הזנב והרגליים: ועדת הנדירים תרצה לראות את הכתמים הלבנים ואת הטבעת, אם קיימת. להיכרות עם המין בצפון אמריקה די לחצות חניון.

מצב שימור

אינה בסכנה עולמית (לפי האיגוד הבין-לאומי לשימור הטבע: ללא חשש), עם אוכלוסייה של עשרות מיליונים, אף שהמספרים יורדים בהדרגה בחלקים מדרום-מזרח ארצות הברית עם פינוי משוכות וסבך. במאה ה-19 המין נלכד בכבדות במזרח ארצות הברית לסחר בציפורי כלוב – גוזלים נלקחו ונמכרו בסכומים גבוהים – והוא כמעט נעלם סביב הערים הגדולות. לאחר שהסחר נאסר הוא התאושש לחלוטין ואחר כך התפשט צפונה. להיסטוריה זו יש עדיין משמעות כאן: כל תצפית אירופית חייבת להישקל מול האפשרות של ציפור כלוב שנמלטה.

שם מדעי

Mimus polyglottos | (Linnaeus, 1758)

Linnaeus תיאר את המין ב־1758 בשם [Turdus] polyglottos; מכיוון שהמין הועבר לאחר מכן לסוג אחר, המתאר והשנה מופיעים בסוגריים. הסוג Mimus הוגדר ב־1826 על ידי Boie. Mimus בלטינית 'חקיין', על שם ההרגל לחקות קולות אחרים. polyglottos ביוונית, מ-polus 'רב' ו-glossa 'לשון', על שם רפרטואר החיקויים הנרחב. הפרט שעליו התבסס התיאור הראשון הגיע מ־וירג'יניה.