נחליאלי צהוב מזרחינַחְלִיאֵלִי צְהוֹב מִזְרָחִי | Motacilla tschutschensis

קול

הקריאה היא העיקר: dzreep או tsreep חזק, צורם, זמזמי ומעט חנוק, שטוח וגס יותר מהצליל המלא של הנחליאלי הצהוב וקרוב לזה של הנחליאלי הלימוני. אם נחליאלי בשולי שדה בסתיו משמיע קריאה צורמת ולא צלולה, יש להקליט אותה. השיר, שאינו נשמע באירופה, הוא סדרה קצרה של משפטים דקים וגרודים, דומה מאוד לשיר הנחליאלי הצהוב.

זיהוי

כמעט בדיוק בגודל הנחליאלי הצהוב, 15 עד 16 cm, עם רגליים שחורות ואותו זנב קצר. כמעט כל פרט המגיע לאירופה הוא בחורף הראשון, ובלבוש זה עוסק התיאור. חלקי הגוף העליונים אפורים-חומים בגוון קר, ללא הירוק-זיתי שנחליאלי צהוב צעיר מראה תמיד במקום כלשהו; הציפור כולה נראית חולית ודהויה. חלקי הגוף התחתונים לבנים עד לבנבנים, לכל היותר עם רמז צהבהב על מכסות הזנב התחתונות וגוון חם על הצדדים, והגרון לבן נקי. על הכנף שני פסים בהירים, הנוצרים מקצוות לבנבנים רחבים של המכסות, ולאברות המשניות שוליים בהירים רחבים. דגם הראש פשוט: פס גבה בהיר, כתם אוזן כהה יותר ולעתים קרובות שרשרת צוואר כהה ודקה. הציפורן האחורית ארוכה ומעוקלת מעט בלבד, ארוכה יותר מאשר אצל הנחליאלי הצהוב, ותצלום חד של ציפור מהלכת יראה אותה. בוגרים בלבוש קיץ, שכמעט אינם מופיעים כאן, הם בעלי כיפה אפורה, פס גבה לבן וגרון לבן מעל חלקים תחתונים צהובים.

מינים דומים

הנחליאלי הצהוב הוא החלופה הממשית היחידה, וההבדל הוא עניין של גוון ושל קול. גוון: המזרחי אפור-חום קר וחולי, ללא זיתי על הגב העליון או על השת, ולבן מלמטה; לנחליאלים צהובים צעירים נשאר גוון ירקרק או חום-זיתי, והם חומים-צהבהבים עד צהובים-חומים מלמטה. גרון: לבן נקי לעומת חום-צהבהב בהיר בדרך כלל. ציפורן אחורית: ארוכה וישרה לעומת קצרה ומעוקלת יותר. הקריאה מכריעה: dzreep חזק, צורם וזמזמי, כאשר הנחליאלי הצהוב משמיע tswee-eep מלא, מלודי ונקי בהרבה. מאחר שהלבוש לבדו מספיק לעתים רחוקות, תצפיות באירופה נבדקות כמעט תמיד על פי הקלטות קול, ויותר ויותר גם על פי דנ"א מלשלשת או מנוצה שנשרה. הנחליאלי הלימוני נשמע כמעט אותו דבר והוא גם אפור ולבן, אך יש לו פסי כנף לבנים רחבים בהרבה, מסגרת בהירה המקיפה את מכסות האוזן כולן ומצח בהיר יותר. לנחליאלי הזנבתן זנב ארוך בהרבה ורגליים ורודות.

בית גידול

מקנן בטונדרה לחה ובחגורת הביצות שמתחתיה: ביצות גומא, מישורי הצפה רוויים של נהרות, ביצות גבשושיות עם בריכות וסבך ליבנה פתוח. בחורף ובנדידה בשטחי עשב לחים, בשדות אורז, בשולי מתקני טיהור שפכים ובשולי שדות בוציים. הפרטים המופיעים באירופה בוחרים בדיוק באחרון שבהם: פינה רטובה של שדה חקלאי, שוקת בקר, בריכת שיקוע או מכלאה שזה עתה זובלה, שבהם הם עשויים להישאר שבועות או חודשים בחברת כמה נחליאלים לבנים.

תפוצה ונדידה

מקנן ברחבי צפון ומזרח סיביר, בערך מהייניסיי מזרחה עד ים ברינג, עם מאחז במערב אלסקה; חורף בדרום-מזרח אסיה, מתת-היבשת ההודית ועד הארכיפלג המלאי. מספר קטן מגיע לאירופה מדי שנה, כמעט תמיד פרטים בחורף הראשון באוקטובר, בנובמבר ובדצמבר, וחלקם נשארים לחורף. באיים הבריטיים החלק הגדול ביותר של התצפיות האירופיות, עם פרטים שנמצאו משטלנד ועד החוף הדרומי ושורה של פרטים חורפים שנשארו זמן רב בפנים הארץ, במתקני טיהור שפכים ובשדות בקר; הוא נצפה גם במקומות אחרים בצפון-מערב אירופה ובסקנדינביה.

איך ומתי לחפש

בנובמבר ובדצמבר סרקו שולי שדות, מכלאות מזובלות ומתקני טיהור שפכים שבהם ניזונים נחליאלים לבנים, וחפשו את הציפור הקרה והחיוורת יותר בגוונה, הלבנה מלמטה ולא חומה-צהבהבה. פרטים כאלה נשארים בדרך כלל זמן רב, כך שאין צורך למהר: המתינו עד שהציפור קוראת והקליטו את הקריאה. צלמו אותה כשהיא מהלכת, עם כף הרגל בפוקוס, משום שהציפורן האחורית הארוכה והישרה היא אחד הסימנים הבודדים הניתנים לתיעוד בתמונה. ללא קול, ציפור בסתיו מזוהה בפועל לעתים רחוקות.

מצב שימור

אינו בסכנה עולמית (לפי האיגוד הבין-לאומי לשימור הטבע: ללא חשש): תחום הקינון עצום והאוכלוסייה גדולה. מספר התצפיות באירופה עולה בבירור, אך הדבר מעיד על הצופים לא פחות מאשר על הציפורים. המין נחשב נפרד רק מאז 2003, לבושי הסתיו שלו תוארו כראוי רק לאחר מכן, והשימוש בהקלטות קול ובדנ"א מלשלשת איפשר לאשר פרטים שבעבר היו נשארים במחברת כנחליאלי צהוב חיוור. אם גם מגיעים לכאן בפועל יותר פרטים – שאלה זו טרם הוכרעה.

שם מדעי

Motacilla tschutschensis | Gmelin, 1789

Gmelin תיאר את המין ב־1789 ושייך אותו מיד לסוג שבו הוא נמצא עד היום. הסוג Motacilla הוגדר ב־1758 על ידי Linnaeus. Motacilla היה השם הרומי של הנחליאלי; למעשה זוהי צורת הקטנה של motare 'לנוע הלוך ושוב', אך מימי הביניים פורש -cilla בטעות כ'זנב'. tschutschensis מתייחס לחצי האי צ'וקוטקה במזרח הרחוק של רוסיה, מקום העופות שתוארו לראשונה. הפרט שעליו התבסס התיאור הראשון הגיע מ־חוף חצי האי צ'וקוטקה.